"אבא, מהי אחריות?"
בשלב הזה התחשק לי לומר לה, "לכי לשאול את אימא", אבל זו פריבילגיה שאין לי. חייכתי אליה והשבתי כך: "אחריות, יקירתי, היא מפתח".
היא פערה את עיניה הגדולות לרווחה, הכחול שבעיניה התמזג היטב עם גוון מי הים שעטפו את רצועת החוף השקטה עליה ישבנו. היא חייכה אלי את חיוכה הממזרי. זה החיוך המאשר שסקרנותה התעוררה.
"מפתח? אם כך, מה פותח המפתח הזה?"
זיהיתי את יצר ההרפתקנות בעיניה ונעניתי בשמחה לקריאתה לצאת למסע בארץ הסיפורים. הילדה הזו היא קסם מהלך. אנחנו יושבים על חוף ים מקסים, אי שם בצפון הארץ, בוהים בכחול הענק הזה המשלח לעברנו ערוגות של קצף, ומושך אותם אליו חזרה בקצב משתנה, פולט וחושף צדפים מתוך החול, והיא שולפת לפתע מפתח משלה המזמין שיחה אינטימית בין אב ובתו. היא תמיד יודעת להוציא ממני סיפורים שחיו בתוכי ולא ידעתי על קיומם עד אותו הרגע. חייכתי אליה, ועניתי: "אחריות היא מפתח".
"טוב, אז מה פותח מפתח האחריות? הרי זה ברור שהוא פותח משהו. אחרת, בשביל מה זקוקים אנו למפתח אם אינו יכול לפתוח משהו?"
אני מהרהר לרגע ומסכים עימה. אך עדיין חשוב לי לברר שהבנתי אותה נכון, ולפיכך אני שואל: "ואולי בכלל המפתח נועל משהו בלי כוונה לשוב ולפתוח ולשחרר שוב לחופשי את אשר ננעל באמצעותו?"
"אתה מצחיק", היא מסננת מתוך צחוק מתגלגל.
"הבוקר, כאשר יצאנו מהבית ונעלתי את הדלת, אומנם נעלתי את הבית אבל באותה עת שיחררתי אותנו לצאת למסע אל הים. כל פעולת נעילה היא גם שיחרור. אתה באמת מצחיק אם אתה חושב שנעילה היא רק נעילה ולא שחרור"
יש צדק בדבריה. אני מנסה להיזכר מי מבין שנינו אמור להיות זה שעונה על שאלות, ונזכר שאת רוב מה שלמדתי לאחרונה, למדתי ממנה, תוך כדי שאני משיב על שאלותיה. אני מסביר לה את העובדות בדרך החיים והיא מלמדת אותי על החיים שמאחורי העובדות.
אני מהרהר לרגע בתשובתה הזו. לפעמים תמימותה של ילדה עשויה להעיר בנו תובנה עמוקה מתרדמה ארוכה. כמה שהיא צודקת. תפקידו של מפתח הוא תמיד לפתוח דבר מה. עבור מי שנועל באמצעות המפתח, מסמל המפתח את פתיחת תחושת הביטחון. משמע, גם הנועל דבר, למעשה משחרר משהו. הוא פותח ומשחרר את תחושת הביטחון שלו עצמו ומאשרר בפני עצמו את בעלותו על הדבר שזה הרגע ננעל. אני מהרהר שוב. יפה מאוד ילדתי, הרגע פיצחת עבורי את סוד קסמו של המפתח.
"אבא, אתה שוב מהרהר ועדיין לא ענית לי על השאלה. אז מה פותח מפתח האחריות?"
"אחריות היא משא כבד. אחריות היא מטען המחייב את נושאו לדאוג למישהו אחר, ובדרך כלל להרבה אנשים, להמון אנשים. אם לקחת את הביטוי הזה ממהדורת החדשות שהאזנו לה בדרך לים, אז האחריות המסוימת הזו שעליה דובר היא אחריות לחייהם של אנשים, לבטחונם, לשלומם, לבריאותם ולעוד המון דברים שעליהם להיות תקינים על-מנת שהאנשים שלגביהם מתקיימת אותה אחריות יהיו חיים טובים ומאושרים"
"אה", היא אומרת בחיוך גדול.
"אז אחריות היא אהבה להמון אנשים?"
אני מבין שהיא עלתה כאן על משהו שאני לא מצליח להבין. איך היא מקשרת אחריות עם אהבה?
"אני חושב שלא הבנתי אותך, יקירתי. למה אחריות מקושרת אצלך עם אהבה? הרי האנשים שלקחו אחריות על חייהם של אנשים אחרים, על בטחונם, על שלומם, על בריאותם ועל חייהם, בכלל לא הכירו באופן אישי את אף אחד מאלה שהם היו אחראים עליהם, ומן הסתם אם לא הכירו אותם, ממילא לא היו שם קשרים אישיים ועל כן לא הייתה שם אהבה ביניהם..."
ובעודי מסביר את השאלה, היא מחייכת לעברי שוב את החיוך הממזרי ההוא, זה שמגיע תמיד לפני רגע התובנה.
"אבא", היא קוטעת אותי.
"איזה מצחיק אתה", היא אומרת ומשחררת שוב צחוק גדול שמדביק גם אותי וגורם לי לשחרר את הפליאה שלי ולהקשיב להסבר שלה.
"אמרתי שאחריות היא אהבה להמון אנשים, לא אמרתי שהיא אהבה 'של' המון אנשים. התכוונתי שאלה שלוקחים על עצמם את האחריות הזו לא אוהבים את האנשים, אלא אוהבים שהמון אנשים תלויים בהם לבטחונם, לצורך בריאותם, לשם שמירה על שלומם. זה לא אומר שהם אוהבים את האנשים התלויים בהם, אלא שהם אוהבים את עצמם כאשר אנשים תלויים בהם. הם לא אוהבים את האנשים אלא את עצמם"
"יקירתי, את מדהימה", אני מסכם כי אין לי יותר מה לומר מלבד זה. "עכשיו הסברת לי מהי האחריות הזו שהם בורחים ממנה כל-כך, ולכן מתו 44 אנשים"
"איך אני שמחה שאתה אבא שלי. אתה כל-כך מצחיק אותי", אמרה ושחררה שוב צחוק גדול ומתגלגל.
"לפעמים אני תוהה אם אתה באמת לא מבין או שאתה רק מאתגר אותי. במיוחד כשאתה מעמיד פני תם או אומר דברים מוזרים. הרי הם לא בורחים מאחריות. זה לא נכון. הם רודפים אחריה משום שזו דרכם לאהוב את עצמם. ממש לפני שנייה אמרנו שהאחריות שהם נוטלים על עצמם לחייהם של אחרים אינה הבעת אהבה אל האנשים שכלפיהם יש להם אחריות, אלא שזו אהבתם לעצמם. האנשים מתו משום שהפקירו את גורלם בידי אנשים שלקחו אחריות על חייהם מתוך דאגה לעצמם. האנשים לא מתו משום שהאחראים ברחו מאחריות אלא בדיוק להפך. הם מתו משום שאלה שנטלו על עצמם אחריות עשו זאת מתוך דאגה לעצמם וזו דרכם להביע את אהבתם לעצמם"
לא רציתי שילדה בגילה תעסוק במוות טראגי של 44 אנשים בגלל שחבורת אגוצנטרים אוהבים את עצמם כל-כך, עד שהם מוכנים לקחת אחריות על אחרים כדי להביע את אהבתם העצומה לעצמם.
"מה את אומרת לגבי אבטיח?", שאלתי בחיוך ממזרי של אחד שרוצה להסיט את הנושא בלי שישימו אליו לב.
"אתה זה שאומר תמיד שאבטיח צריך להרוויח. קודם נשתולל במים", פלטה בחיוך והחלה לרוץ לעבר הגלים. רצתי אחריה והודיתי ליקום בפעם המיליון ששלח לי ילדה כזו, איזה אושר...