בשיר עם יידי אהוב וידוע מתאספים יהודים תמימים, ספוגים פסוקי מקרא ונפלאות אגדה לערב של שירה וגעגועים. העולם הזה, כולו הווה שמצוקותיו הן האובניים עליהן נולדות התקוות, מרכין בשיר את ראשו בפני העתיד שמוכרח לבוא במהרה להדיח את מלכות היש המדכא. ראש המזמרים שואל "מה יהיה כשיבוא המשיח", לא איך ימלוך ויעקור את כל הרעה וימלא תבל ומלואה בכל הטובה, אלא איך נקבל אנחנו, פשוטי העם, את פניו, והציבור החולם עונה, "כשיבוא המשיח נערוך לו סעודה כיד המלך".
"ומה נאכל באותה סעודה"? שואל ראש המזמרים, "שור הבר ולוויתן", הם אומרים. "ומה נשתה"? שואל המזמר - "יין המשומר", משיבים הנלבבים. השיח הניגוני ממשיך, "ומי יאמר לנו דברי תורה באותה סעודה"? - "משה רבנו". "ומי יברך אותנו"? - "אהרון הכוהן". "ומי ירקוד לכבודנו"? - "מרים הנביאה", וכן נמשך השיר "דוד המלך ינגן לנו", ו"שלמה המלך יאמר דברי בינה", ועוד. כל המתים חיים. כולם קרואים לסעודה העממית, וכל גדולי המקרא מסבים לכבודם של ענווי עמך בית ישראל שהמתינו דורות הרבה לבואו של הגואל, אנשי מידות כולם ובהם אישה אחת,
מורמת מעם, מרים הנביאה.
איך זכתה להיכנס לפמליה של מעלה אגדית? הן כבר מתה ונקברה מיד מפני כבודה במדבר צין ככתוב "וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן... וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם" [במדבר כ', א'], איך שרדה את מותה, ובאה לסעודה לכבוד ביאת הגואל?
היא נולדה בשבי מצרים, בימים עליהם נאמר, "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה..." [שמות א', י"ד] ויש שדרשו ששמה
מרים נגזר מ
וַיְמָרְרוּ. אין להניח שהורים קוראים לילדיהם על שם הייאוש בו הם חיים ולא על-פי התקוות שהם קווים, אבל דרשנים שמקור השם המקראי נעלם מעיניהם תלו אותו בייסורים לבל תשכיח אותם הטובה.
מרים של המים
עודנה ילדה, הביא אותה גורלה אל המים ואותיות
מ.י.ם נקוו בשמה. גזירת "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ" [שמות ב', ד'] המרידה אותה ואת יוכבד אמה. השתיים עקפו בתחבולה ובאומץ לב נדיר את צו העריץ והשיטו את הרך הנולד על הנהר סמוך למקום בו טבלו בנות המלכים להצילו. "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" [שם, ד']. מחיר הצלת הילד, היה כבד מנשוא. בת פרעה המוצאת את הנער הבוכה קוראת לו
"משה",
"בן" במצרית, בנה שלה. זה מה שיֵּעָשֶׂה לוֹ, והיא יודעת, אך מורדת. בליבה
'משה' הבן המצרי הוא
'משה המשוי' העברי. כך יונצח
'הנושע המושיע',
'המשוי המושה' לעולם.
הוא יגדל עד גבורות כנסיך מלכות זרה. אמה מקריבה כל שנות האימהות שנותרו לה בעבור קיום חיי הבן שהביאה לעולם, והיא מרים, מרים של המרירות, מרים של המים, מרים גם של אותיות מ.ר.י בגזירת פרעה, שומרת שמונים שנה את סוד הצלת אחיה, גם מבני עמה גם מן המלכות. בשעה שמשה מונח בתיבה היא אֲחֹתוֹ, של משה, על ים סוף היא קרויה אֲחוֹת אַהֲרֹן. כך נודעה עד אז ברבים. לא היה איש בארץ שידע כי יש לה אח אחר בעולם.
עכשיו, היא אחות משה ואחות אהרון, חוברת אל שניהם, והשלושה הופכים דבוקה מנהיגה אחת של עם עבדים הרואה בעיניו כי המעצמה האדירה המשעבדת מוכה מבפנים, כי למעשה אבדה, כי אלוהי העברים גובר על אלוהיה, כי החירות מחכה במדבר. "מִי וָמִי הַהֹלְכִים"? שואל פרעה הנכנע, "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ" משיב משה, אך המלך שגזר בראשית הדיכוי על הבנים לבל ייתווספו על אויביו, גוזר עתה על הנשים לבל יעמידו הפדויים בנים ויבלו בישימון ואומר "לֹא כֵן, לְכוּ נָא הַגְּבָרִים" [שמות י', ח'-י"א].
מרים של שירת הים
מרים מארגנת את מרי הנשים במלך. הן מתכוננות בהנהגתה למסע השחרור. הן שואלות "אִשָּׁה מִשְּׁכֶנְתָּהּ וּמִגָּרַת בֵּיתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב..." [שמות ג', כ"ב] להבטיח בעורמה את ההון הצריך לעם המשתחרר. הנביאה רואה רחוק, מעבר להון. היא מציידת את הנשים גם בכלי שיר. לא ירחק היום והן תעמודנה, שוות בין שווים, לשיר תפילת הודיה על הפדיון. משה שר את שירת הים בראש הגברים ובה בשעה, "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה... אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.
וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה..." [שמות ט"ו, כ'-כ"א]. מקהלה של צוותא אדירה שרה אז כאחת, "משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים" אומר רש"י. מרים של שירת הים.
ביום בו נפטרה מרים חרבו המים במדבר. העדה שנקהלה מיד על משה ואהרון לא יכלה להעלות על דעתה כי הצמא הגדול בא בעקבות הפטירה. המדבר בו תעו ארבעים שנה כבר התאכזר בהם במסעות צחיחים ובמים מרים. לא בפעם הראשונה הם חוו את הריאליה של "מַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת". האגדה לא גילתה להם סודה. בארבעים שנות הנדודים השחונות ליוותה את הנוודים באר פלאית שנתגלגלה בתוך סלע חתום שנתחזה כל כולו כחלק מנוף השממה. "באר ניתן לישראל בזכות מרים. מתה מרים נסתלק הבאר" [תענית, ט', א']. אפילו משה ואהרון לא ידעו דבר על בארה של מרים. "והיאך הייתה הבאר עשויה? סלע, כמין כוורת הייתה, ומתגלגלת ובאת עימהם במסעות" [במדבר רבא, פרשה א'].
מרים של הבאר
גם נשיאי העדה לא ידעו. כשהצמא איים, הם היו באים לחצר המשכן ועומדים על האבן שנתגלגלה בחשאי לשם ומתפללים "עֲלִי בְאֵר" [במדבר כ"א, י"ז] והמים היו עולים והנשיאים דימו לנפשם כי הם "מִמִּדְבָּר מַתָּנָה" [שם, י"ח], ולא ידעו כי מבארה של מרים העם שותים [שם]. אל הסלע, הזה, סלע בארה של מרים, אמר האלוהים למשה ולאהרון מוקפי זעם ההמון "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם... וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע" [במדבר כ', ח']. משה מכה במטהו ובארה של מרים שפסקה, נענית. הסלע בו נטמנה מגיר את מימיו. משה ואהרון שלא ידעו עד כמה נפלאתה אחותם מרים, אמרו "שִׁמְעוּ נָא הַ
מֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם",
נוֹצִיא, אנחנו, וכשלו בשעת המבחן של לחץ המונים באבק יוהרה, ואמרו
הַמֹּרִים, מה שאין אומרים לעם מוחה אפילו ביקש צדק שלא כהלכה, ולא זכו עד יום מותם באותו מדבר לדעת כי מרים של היאור היא מרים של הבאר.
מאותה שעה, חייתה הבאר ונתגלגלה לה בחשאי עד לימה של טבריה, ושם משחק בה האור בכברה, וכשמימיה שופעים הם לוכדים קרני השמש וכותבים בכתב סתרים אותיות מ.ר.י.ם במים, ובהם ייטלו באי הסעודה של קבלת פני הגואל ידיהם, ויסבו יחדיו לשמחה של תורה בשיר ובמחול.