גירוש עם כותרות צבועות ומתחסדות

לראות ילדים נעקרים מסביבתם, חבריהם, לימודיהם וממדינה בה נולדו - זה קשה לצפייה לחלק מהציבור שלנו, זה גם קשה להבנה, ויש גם כאלה שמתריסים כנגד הממשלה שמעזה לעשות צעד כה דרסטי, כמו גירוש מסתננים ושוהים בלתי חוקיים, כשלחלקם גם יש ילדים. שלא תהיה אי הבנה בנושא - לא מגרשים ילדים, מגרשים את הוריהם, שבאו עם היתר לשנה ונשארו עשר שנים, מגרשים את אלה שבאו לעבוד מטעם חברות כוח-אדם או חאפרים למיניהם, עזבו או נעזבו על ידם ונשארו בארץ. יש גם כאלה שהגיעו כעובדים סיעודיים בהיתר ועשו הסבה למקצועות יותר משתלמים ונשארו בניגוד לחוק בישראל. ומעל כולם - אלפי מסתננים, דרך מצרים, מחפשי עבודה ותנאי חיים טובים יותר, הממלאים את אילת, דרום תל אביב ושולחים זרועות לכל הישובים בישראל, עד שהשלטונות כמו משרד הפנים איבדו כל יכולת לספור אותם ולטפל בהם. מספרים מפלצתיים ילדים הם שמחה אבל אינם יכולים להיות כלי לחסיון של גירוש ההורים. בשנת 2006 הממשלה אישרה מתן מעמד קבע לילדי עובדים זרים בכמות של כמה מאות, בתנאי שהם עומדים בקריטריון של הורים שנכנסו לישראל ברישיון כחוק, הילדים שוהים בישראל לפחות שש שנים ונכנסו לארץ בטרם מלאו להם 14 שנים. מאז גדל המספר מ-400 ילדים שדובר בהם לאלפים, כמו שמספר השוהים הבלתי חוקיים גדל במספרים מפלצתיים ממש. הבעיה של מהגרים, מסתננים בלתי חוקיים, אינה רק של ישראל, אלא מהווה מכה כואבת לכל ארצות אירופה ובמיוחד באזור הים התיכון, הגובלות מול חופי אפריקה, משם יש זרם בלתי פוסק, בשל המלחמות הפנימיות ביבשת ותנאי החיים הירודים. נציבות הפליטים של האו"ם, היא הכתובת לסוגייה הקשה הזאת. יש לה גם נציגות בארץ, אך איננה יכולה לעמוד בפרוץ הבעיה בשל הצפת הארץ במסתנני עבודה שלא יכולים להיחשב לפליטים על-פי אמנת הנציבות של האו"ם. המחויבות - לאזרחים העמותות שקמו בישראל לעזור לשוהים ולמסתננים, זה מפעל יפה מבחינה הומניטרית, אך לא יעיל למדינה מבחינה דמוגרפית וכלכלית. ישראל כמדינה דמוקרטית צריכה לקיים את ההסכמים הבינלאומיים הנוגעים לשמירה על זכויות האזרחיות, את האמנות הבינלאומיות של האו"ם בנוגע לפליטים, אך מעבר לכך - מחויבותה הראשונה והחשובה ביותר היא לאזרחיה; להמשך קיומה כמדינה חופשית שלא נכנעת לפלישה של זרים ומסתננים המסכנים את המאזן החברתי. ריכוזי המסתננים הופכים, מעצם טבעם, למרכז לפשע, סמים, תקיפות מיניות וסכנה חברתית שהולכת ומחמירה. חובה לנקוט צעדים קיצוניים וחריגים, כמו גירוש מאסיבי ומהיר, תוך שמירה על תנאי קיום זמניים סבירים. מסקנה: הצגת הילדים כמטרת הגירוש על-ידי התקשורת, היא צביעות אכזרית, לא אתית ולא נכונה. ישראל, בשל מצבה הכלכלי, הפוליטי והביטחוני לא יכולה להיות ארץ מקלט לאלפי מסתננים ואין באפשרותה לקלוט אלפי מהגרים לא חוקיים. שר הפנים, שבתחום אחריותו נושא הגירוש, חייב לבצע את המשימה הלא נעימה הזו במהירות, בתקיפות וברגישות הראויה. לפעמים חייבים לעשות מעשים תקיפים וחריגים כדי להשיג מטרה טובה למדינה.