אף שהוא זוכה בפרשיות המרכזיות, רחוק עדיין
אהוד אולמרט מלהיות טלית שכולה תכלת. אל מול הרשעתו בפרשת מרכז ההשקעות, הרי עומד זיכויו - מחמת הספק בלבד - בפרשת ראשונטורס, ואין להתעלם מכך שבתור שכזה לווה ה"זיכוי" באמירות קשות מצד בית המשפט על אודות התנהלותו של הנאשם.
זיכוי מחמת הספק בוודאי שאיננו יכול לשמש עילה לאולמרט לצאת בתופים ובמחולות. גם לא לעדת מרעיו, שמבקשים עכשיו להחזירו אל המערכה הציבורית. כבר היו בארץ הזאת דברים מעולם, כאשר אישי-ציבור הצליחו לצאת ממשפטם בשן ועין רק מן הסיבה שהראיות לא היו מספיק מוצקות ולא הוכחו עד סופן. מאישי ציבור כאלה, שדבק בהם הרבב הזה, נמנע לחזור אל המערכת הציבורית במרוצת שבע השנים שלאחר משפטם. כל זאת למרות העובדה שגם זיכוי מחמת הספק נחשב, אומנם, לזיכוי מבחינה משפטית, אבל רחוק מלהיות זיכוי מבחינה מוסרית.
ניצחון פירוס
אין להתעלם גם מכך שאל מול סוללת הסניגורים המזהירה של אולמרט, ניצבה הפרקליטות כחוליה חלשה, שלא עשתה את עבודתה כראוי. חולשתה הגדולה הייתה בעוכריה ושיחקה לידיה של הסניגוריה. עוד סיבה סבירה להישגו היחסי של אולמרט לצאת מן העניין כפי שיצא.
עם זאת אין לשכוח שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה. לפי שעה תלויות כנגד אולמרט עוד מספר פרשיות נכבדות, כמו זו של
הולילנד, שבהן, מן הסתם, רב הנסתר על הנגלה.
השמחה ל"הישגו" העכשווי של אולמרט היא, לכן, מוקדמת מדי. מן הראוי היה שגם שושביניו, נוסח
רוני בר-און, אברום בורג ו
אמנון דנקנר, ישמרו על פרופורציות נכונות ויפסיקו לפזז ולהתהלך כשיכורי-ניצחון. אחרי ככלות הכל זהו עדיין רק ניצחון-פירוס, ועוד ניצחון שכזה ואבדנו.