פסק הדין במשפטו של
אהוד אולמרט הוא פסק דין חשוב ביותר, ואולי אף קו שבר ביחסו של העם לבית המשפט. דווקא הזיכוי הבלתי מתקבל על הדעת מערער את המוסכמה שעל פיה בית המשפט הוא קודש הקודשים, והשופטים הם חבורת בני אלים שאסור אפילו לחשוב שהם יכולים לטעות. לכך מתווספת העובדה שהיום ניתן לקרוא פסקי דין באינטרנט, ואין ספק שפסק דינו של אולמרט הוא פסק הדין הראשון בהיסטוריה של מדינת ישראל שגם רבים שאינם משפטנים קראו לפחות את חלקו, והתקוממו.
פסק הדין הזה חשף לעיני קוראיו תמונה של ראש ממשלה גנב ושקרן, ושופטים המצהירים על עצמם שהם תמימים עד כדי גיחוך, ובתמימותם מוכנים להאמין לכל מילה של השקרן שהם עצמם הוקיעו את שקריו. פסק הדין חשף גם את "חוק הכספים הפוליטיים", פרצה בחוק שעל-פי פרשנותם המרחיבה של השופטים מאפשרת למחוקקים לשלשל לכיסיהם מיליונים מבלי שיחויבו להסביר שום דבר לאף אחד.
ראשונטורס - סיפור המפתח
בגלל שהסיפור של ראשונטורס הוא סיפור כל כך פשוט, הוא סיפור המפתח. השופטים מאשרים את העובדה שאנשיו של אולמרט רימו את העמותות, ובמקום לבקש מהן שכר על הרצאותיו ביקשו מהן לממן את נסיעותיו שכבר מומנו בידי אחרים. השופטים מאשרים את העובדה שכספים שכך הוצאו במרמה, שימשו למימון נסיעותיהם לחו"ל של ילדיו של אולמרט. ולאחר כל אלה, מספרים השופטים לעם הנדהם שהם אינם משוכנעים שאולמרט ידע. והעם, שכנופיית שלטון החוק הצליחה עד היום לשכנע אותו שהוא עם מטומטם, ושרק משפטנים מומחים יכולים לנסות להבין את החלטות בתי המשפט, מסתכל על הסיפור הפשוט הזה, ומתחיל לפקוח את עיניו, ולזעוק בקול גדול: "איך יכול להיות שהוא לא ידע?!"
בעוד שאת פרשת ראשונטורס קל להבין, הרבה יותר קשה להבין את פרשיות הכספים של
אורי מסר. כי אחרי שהבנו שטלנסקי באמת העביר לאולמרט מאות אלפי דולרים, ואחרי שהבנו שמסר באמת החזיק בשביל אולמרט קופה סודית של מאות אלפי דולרים, הבנו לתדהמתנו שהכול בסדר. לפתע הופיע המושג "כספים פוליטיים", שמסתבר שהם כספים שפוליטיקאי יכול לקבל ולהוציא מבלי לדווח עליהם לאף אחד, ואף אינם נחשבים לכסף השייך לו שעליו יש לדווח בהצהרות הון או בדיווחים ל
מבקר המדינה.
בפסק הדין כתוב שעל-פי חוק המפלגות: "ניהול ורישום התרומות וההוצאות היה מחויב רק בכל הקשור לבחירות, ולא לתרומות אחרות". בפסק הדין גם מצוטט עו"ד
ישראל מימון, שהיה מזכיר הממשלה, שאמר: "אומנם יש בכך "חור" המזמין תרומות והוצאות ללא דיווח, אך "חור" זה תוקן רק בשנת 2008 בתיקון 14 לחוק המפלגות".
חברי הכנסת היו בהחלט מודעים לקיומו של "חור" זה, ובפסק הדין מוזכר דיון שהתקיים בבית דין פנימי של הליכוד לפני השופט (בדימוס)
אורי שטרוזמן, ובו נתקבל הכשר להכנסות והוצאות בלתי מדווחות שכאלה. מסתבר שחברי הכנסת כלל לא הזדרזו לסתום את החור הזה, וודאי שמחו על האפשרות לקבל ולהוציא כספים בלי הגבלה ובדיעבד להגדיר אותם כ"כספים פוליטיים". כאמור, רק בשנת 2008 תוקן החוק, וכך קרה שאהוד אולמרט, שעל מעשיו חל החוק כפי שהיה לפני התיקון, אכן לא היה צריך לדווח על הכספים שקיבל (וגם זאת בהנחה המקלה שכל הכספים התקבלו שלא בתקופת בחירות).
איפה הכסף?
אבל עדיין יש הבדל בין העדר חובת דיווח בזמן אמת, לבין העדר החובה לספק הסברים בדיעבד. אהוד אולמרט קיבל מאות אלפי דולרים, הצליח בקושי ובספק רב להוכיח הוצאות של כמה עשרות אלפי שקלים, והשופטים כתבו: "אין לפנינו ראיה כי נעשה שימוש פרטי בכספים אלה. במצב דברים זה, ובהיות נטל הוכחת האישום רובץ על כתפי המאשימה, לא נוכל לקבל את טענתה ולקבוע במידת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי כי מדובר בכספים פרטיים של הנאשם, להבדיל מכספים שהוגבלו על-ידי תורמיהם לשימושים פוליטיים בלבד".
כיוון שברור שאין דרך בעולם בה ניתן יהיה להביא "ראיה כי נעשה שימוש פרטי בכספים אלה", וכיון שנהוג לפרש חוקים על-פי כוונת המחוקק, ברור שלדעת השופטים התכוונו המחוקקים להתיר לעצמם לשלשל לכיסיהם מיליונים מבלי לשלם עליהם מס, ואולי אף לאפשר לעצמם לקבל שוחד מהתורמים הבלתי מזוהים. אז אולי זה באמת מה שרצו חברי הכנסת, אבל השופטים לא חייבים להתייחס אליהם כאל חבר גנבים, ויכולים לפרש את החוק גם בצורה אחרת.
אחד מחבריו הטובים של אולמרט, הדוקטורנט בלי בגרות יאיר אנטואנט, הסביר שהוא נכנס לפוליטיקה כדי לברר "איפה הכסף???!!". רק החברים של אולמרט, ושלושה שופטים בירושלים, יכולים לספר לנו שהם אינם משוכנעים שהכסף בכיס שלו. יש לקוות שבית המשפט העליון יוכיח לנו שיש גבול לכל תעלול משפטי, ושמה שמובן מאליו לכל אדם שעיניו בראשו, אינו נבצר מבינתם של היושבים על כס המשפט.