כבר בראשית חודש תמוז החל ר' חיימק'ה נ"י שגר בבתי מונקטאש שבין בתי הורנשטיין ובין בתי אונגרין, לחשוב על עשרת ימי תשובה.
תשאלו, מה הקדים כל כך? הרי אם ירצה לצום, יוכל להפסיק לאלתר לאכול שהרי מעבר לק"ג אדמו"רים וזצוק"לים שנפטרו לא עלינו במהלך חודש תמוז בלבד ושבגין יארצייטיתם, יוכל לצום שלוש פעמים בכל יום שבחודש, יוכל גם להוסיף על כך את יום פטירתו של חור, בנה של מרים אחות משה ואהרון, שהיארצייט שלו נקבע ב-ט"ז תמוז לאחר שהלה הלך לעולמו ביום זה בדיוק בשנת ב'תמ"ח למנייננו. ואם ירצה להוסיף ימי זיכרון משל הציונים אוכלי השפנים ובועלי הנידות ימש"ו יהיה עליו לצום גם בכ' בתמוז לעליית נשמתו של הכופר המזוקן הרצל, בכ"א בתמוז לעליית נשמתו של המשורר הקרח ביאליק ועוד לא דיברנו על יום שבירת הלוחות ופריצת החומה החל בי"ז תמוז מדי שנה.
עד כאן רק בחודש תמוז עסקינן ומה עם חודש מנחם-אב, חודש האבל עצמו? ומה עם חודש אלול, שהוא חודש הסליחות עצמו?
אלא שקרוב אדם אצל עצמו ויודע צדיק נפשו הוא. מבין ר' חיימק'ה בסתר לבבו, שעל-פי מידת העברות שעבר מאז יום הכיפורים אשתקד, עליו לצום ולענות נפשו לפחות שלושה חדשים, כדי שבסופם של עשרת ימי תשובה יכניס לבלרו של מי שאמר "והיה העולם" את תיקו ללשכת הקב"ה יתברך ואולי, רק אולי, יוציאו משם עם חותמת ירוקה - "יעבור עד שנה".
וכל זה למה? שכן יודע ר' חיימק'ה שמאחורי גבו קוראים לו הכול "ר' חיימק'ה שטיפט א-פינגער" על שום נטייתו לדחוף אצבעותיו בכל פלח עכוז נשי העובר לידו, כשהוא מכוסה כדת וכדין וכראוי לעכוז יהודי נשי וכשר על-פי דמו"י.
לא בודק ר' חיימק'ה של מי ושל מה העכוז המסתובב לנגד עיניו. לא בוחן ר' חיימק'ה האם כיסויו של העכוז דנן, עטיפותיו ומחלצותיו אינם שעטנז ונעשו רק בימי חול ורק על-פי מכלול ההלכות שנקבעו מאז הרמב"ם הקדוש ועד הרב עובדיה הקדוש לא פחות. די לו לעכוז נשי שיקלע לקרבת ידיו של ר' חיימק'ה והרי מובטח לו שאחת מאצבעותיו השמנמנות של זה תבחן אותו משל היה בצק בעריבה,ישבנה של תרנגולת המיועדת לחמין ולשמאלץ, או כר פלומה בחנותו של עושה השמיכות. ידע ר' חיימק'ה נטייתו זו , ידעו זאת ישבני הנשים החתומים כתמים כחולים מתחת לתחתוניות ולתחתוני המלמלה, וידע זאת כוליי עלמא ומכאן - "ר' חיימק'ה שטיפט א-פינגער".
מאס ר' חיימק'ה בשלושת חודשי התענית שגזר על עצמו והחליט שיעשה מעשה. עלה על האוטובוס המוביל לעיה"ק צפת וירד בעיבורה של העיר. הלך וחיזר על כל בתי המדרשות, בתי האולפנא ובתי הכנסיות. נשק לכל המזוזות הקדושות בפתחי כל בתי תפילה ובתי התוועדות החסידים. ליטף את כל הפרוכות הרכות והדליק נר על כל מצבות הקדושים שמצאו את מנוחתם בבית העולם של עיה"ק צפת, כשפניהם ורגליהם מופנים דרומה לעבר עיר הקודש ירושלים שתיבנה ותכונן במהרה בימינו, אמן.
עם ערב החל ר' חיימק'ה נודד בין כל קברות הקדושים המפוזרים בהרים ובגאיות הסובבים את עיה"ק צפת בואכה בירייה בצפון והר מירון בדרום מערב.
קשר לו ר' חיימק'ה תרי"ג חוטים אדומים על אצילות ידיו, לאחר ששפך שבעים ושבעה בקבוקי שמן זית (כבישה קרה) על אבני כל המצבות הקדושות החל מקבריהם של אביי ורבא, בניה בן יהוידע ויונתן בן עוזיאל בעמוקה, קבריהם של הריב"ז והאר"י הקדוש בבית העלמין הישן בצפת, ועד קברו של הרשב"י הקדוש בהר מירון.
וכשסיים כל זאת חזר לירושלים כולו אבל וחף ראש.
הלך אצל הרב אוירבך-טומשוב מחסידות טימורשצ'ין-ויקומילצ'ה שקירות לשכת הלימוד שלו הינם קיר ארון הקודש בארבע בתי הכנסיות של "החצר הקטנה" - חצר ד' בתי הכנסת לקהילות המוגרבים, הטוניסאים, הספרדים והלובים.
הייתה השעה התשיעית בבוקר בה סועד הרב את ארוחתו הדלה. בא אצלו, התיישב על ארכובותיו והמתין בחצר כפי שראוי לו לתלמיד חכמים שיעשה..
אמרו לו תלמידיו של הרב אוירבך-טומשוב:
"הנה ר' חיימק'ה שטיפט א-פינגער בחצר, רבי. שנשלחו בבושת פנים או נכניסו אצלך?"
אמר להם: "הניחוהו וישב בחצר".
ברך על הפת, טבלה במלח וקרע לו גלד של בצל. עשה הבצל עבודתו נאמנה והזיל שלוש דמעות קודש מעיניו של הרב. נאנח הרב אוירבך-טומשוב "אח, אח, אח, על חורבן שהביאה שנאת חינם". לגם את הקהווה שהכינה לו אשתו, ירק את גרגירי הקפה המרים שנתקעו בין טוחנותיו ומלמל: "מרה גלות זו שאין בה מדבשה של הגאולה".
אותה שעה יצאו נשות החסידים לכבס את בגדיהן וכלי הלבן שלהן כמנהג נשות ירושלים. הבעירו את האישים שבין האבניים והניחו עליהן פיילות גדולות. שאבו מין הבורות מים שריחם אטום ונתנום בפיילות הפח הגדולות. החלו המים מבעבעים. הוסיפו כפיסי עץ ושברי ארגזים ששמרו מבעוד יום לאישים הבוערות. החלו המים רותחים עד "אד יעלה מן
הארץ". שפכו פנימה בורית במידה והכניסו את כל כלי הלבן שאספו ממיטותיהם ואת תחתיות חצאיותיהן העשויות כותנה לבנה סרוקה. בחשו במוטות והניחו לבורית להכרית כל כתם, ספחת, שאת, צרעת וכל בהרת.
יום כביסה הוא יום חם, וכל הכובסות נוהגות לקפל שרווליהן עד למעלה מהמרפקים. נטועות הידיים במי הפיילה וקצף הסבון המלבין משתווה בלבנו לזרועותיהן הצחות של בנות ישראל. מעת לעת ניתזים המים על חזית הגלימות ויש שנערה זו או אחרת תנער את ידיה ותרטיב את צווארה ואת מבוא החזה במים הרכים. ממילא נרטבים הבגדים ויוצאים החמוקיים במחול שמח.
יושב ר' חיימק'ה וממתין לרב והוא מגלגל בינו לבינו רק פסוקי שיר השירים. הנה "צווארה בחרוזים" והנה "צרור המור בין שדי ילין". כאן "עדר העזים, שגלשו מהר
גלעד" וכאן "שני שדיך כשני עופרים, תאומי צבייה, הרועים, בשושנים". והכול "מדלג, על-ההרים-מקפץ, על-הגבעות." עולים הפסוקים בזיכרונו ומצחו הולך ומתלהט.
משפיל ר' חיימק'ה עיניו אל חיקו והנה "קורות בתינו ארזים רהיטינו ברותים." לא עובר זמן רב ובשיפולי בטנו מרימים ארזים ראשיהם וברושים צמרתם וכבר "ודגלו עלי אהבה" ולא תרחק השעה וכבר " עורי צפון ובואי תימן, הפיחי גני ייזלו בשמיו".
אוחז ר' חיימק'ה את ידיו זו בזו שמא יחפשו להן האצבעות המפורסמות ישבנים להיתקע בהם מבלי משים.
בין כה וכה נפרעים מכנסיו ומגדל דוד עומד בפתח העיר משל קרא "צאנה וראינה בנות ציון, במלך שלמה -בעטרה, שעטרה-לו אמו ביום חתונתו".
סיים הרב אוירבך-טומשוב ארוחתו הדלה, קינח את שפמו וצנתרות זקנו, נטל את ידיו שוב וביקש מתלמידיו שיכניסו את ר' חיימק'ה, שמא ייחם לו.
נכנס ר' חיימק'ה שטיפט א-פינגער לחדר התלמוד הקטן של רבי ועמד לפני העמוד עליו התנודד הרב ולמד את פרשת השבוע.
קטן החדר וצפוף וקירותיו מכוסים ספרים. עת יטיל הרב את טליתו על כתפיו יפתחו תלמידיו את דלת החדר ואת הצוהר הקרוע בקיר ממול. טרם תכניס כסא, תוציא ארון ואם תכניס מיטה, תשאיר זו את מראשותיה מעבר לחלון לרוח הערב הקרירה המלטפת את בתי ירושלים לעת ערב.
פנה הרב אוירבך-טומשוב אל ר' חימק'ה בסבר פנים יפות ואמר לו: "מה בקשתך בני?"
אמר לו ר' חיימק'ה: "הנה אני חוזר עתה מעיה"ק צפת שם עשיתי כך וכך." גולל בפניו כל התפילות שנשא, הנרות שהדליק, השמנים שנסך והתעניות שגזר על עצמו. נופף מולו בזרועו העמוסה פתילים אדומים.
"ישחררני הרב משלושת חודשי התענית שגזרתי על עצמי בגין אותה ספחת שנדבקה אצלי, יודע הרב... שטיפט א-פינגער" לחש בבושה רבה והראה לו את אצבעותיו המפורסמות.
הרים הרב אוירבך-טומשוב את ראשו מעל ספרו, נפנף בקצה טליתו בידיו לעבר "ההולילנד" העומד מעדנות לפניו, ושלחו מעל פניו בברכה.
ענד רבי חיימק'ה את ברכת הרב למצחו, פסע לאחוריו ומיהר לעבר חצר הכובסות להזין עיניו במעשי הכביסה.
באו התלמידים אצל רבם וקראו: "הכיצד, רבנו? ולא ראה רבנו את מגדל דוד שנשא לפניו חוטא זה? הרי הוא בבחינת טובל ושרץ בידו! הרי זה ימק"א של ממש! הילטון וגשר המיתרים הממשמשים זה בזה בפתחה של העיר שחוברה לה יחדיו! הולך חוטא ובגדיו פרועים וכל בריתו של אברהם נשאת לפניו כמוט של הקוואס לפני מוכתר העיר! איך שלחו הרב לדרכו בברכה?"
עצם הרב אוירבך-טומשוב את עיניו, היסה את תלמידיו והיה כשומע בת קול נסתרת.
יצאה רוח משמיים וטרקה את דלת קיטונו של הרב בעוצמה רבה כמו שנאמר: "כִּי יוֹם להשם צְבָאוֹת, על כל-גאה -ורם... ועל כל-ארזי הלבנון, הרמים והנישאים... ועל, כל-מגדל גבוה;"
מחצה הדלת את כל העומד בדרכה וכרתה אותו צריח זקוף משל היה שיבולת לפני מגל.
רצו תלמידיו של הרב אוירבך-טומשוב אל רבם: "נצחו אראלים את המצוקים!"
ענה הרב לתלמידיו: "יש המקיימים מצוות בריתו של אברהם אבינו לבני שמונת ימים והמקפידים ממתינים והשם מהדר מצוותם..."
שנזכה לגאולת הארץ ולבניין ירושלים במהרה בימינו. אמן ואמן.