הסימן של סילמן

משה סילמן היה אדם לא מוכר עד אתמול לרוב הציבור. מהיום כולם ידעו את שמו. האדם שהצית מחדש את המחאה. בשנה שעברה זו הייתה דפני ליף וחבורת רוטשילד, אשר ניסו להעביר לציבור הכללי, ובעיקר לממשלת ישראל, את המסר שדברים אחרים צריכים לקרות כאן, ומהר. השנה זה גלש אל מעבר ליכולות של הכלים הדמוקרטיים להכיל. שום הפגנה לא תעביר את המסר של אדם שישן ברחוב משום שירד מנכסיו, והוא מתדפק ללא הרף על דלתותיהן הסגורות (שלא לומר "אטומות") של רשויות הרווחה והסיוע החברתי של מדינת ישראל.

הכחלונים

בזמן שהשר כחלון היה עסוק בהורדת מחירי הסלולר ובפתיחת שוק הטאבלטים לכל דורש, עבר הציבור להתמודד עם ההפרטה הגוברת ועל הטבלאות של "האוצר" הדורס. בין הטאבלט לכל דורש והטבלאות של האוצר הדורס, עמדו, ישבו, בכו, רעמו, זעמו, צעקו בגרון ניחר מאות ואלפי אזרחים, שמדינת ישראל הפקירה לידי מכונת ההפרטה. שירותי הבריאות, הרווחה, העובדים הסוציאליים, הסיעוד, מעונות הקשישים, זכויות ניצולי השואה, משפחות חד-הוריות, סל התרופות, והרשימה ארוכה כאורך הגלות. היא כל כך ארוכה, שמי שאי פעם ניסה להשיג סיוע עבור עצמו או עבור שכן, חבר, או סתם להושיט עזרה לאדם שאינו מוצא את דרכו בסבך הביורוקרטיה, חטף כוויה קשה. המדינה, כמו קברניטיה, הופרטה כבר מזמן.

שטייניץ את נתניהו

(ייבש-הפרט ומשול בע"מ)

נשארו כמה נכסים שעוברים כעת לידי בעלי הממון המתחזקים את מסיבות הפריימיריז והקמפיינים של מפלגות הרוטציה השלטונית, שמאז 1977 אוחזות בהגה השלטון ועדיין מפנות אצבע מאשימה כלפי האופוזיציה. אז נמל אילת בדרך אל משפחת עופר, רשות הנמלים והרכבות בתהליך ממאיר והרכבת עומדת להפוך בקרוב לעסקת הנדל"ן הגדולה שהייתה כאן אי-פעם, ועוד כמה כאלה כבר בדרך. רק שלמען ההגינות אלה לא רק הם. אלא שזהו הלך רוח רחב שסוחף אחריו את כל מי שמתיישב מאחורי הגה האוצר של מדינת ישראל מאז תפס אותו בנימין נתניהו, סוחר הרהיטים האמריקני, ועשה חשבון מהיר: נממן את היום באמצעות מכירת המחר, ואחר-כך למי אכפת?

הקו האדום של הכינרת, הסימן של סילמן

אנחנו מתרגלים לכל זוועה עם הזמן. כך עובדת ההכרה האנושית. אנחנו מזדעזעים ועם הזמן מתרגלים ומפתחים אפאתיה. רופא מנתח למשל, כבר לא מתרגש למראה אדם פתוח על שולחן הניתוחים, הוא התחשל. אבל יש מקצועות שבהם חייבים להחליף את המקצוען באחר שעדיין מתרגש, ולו רק על-מנת שלא תתפתח שם אפאתיה למראה מראות שאנו אמורים להזדעזע מהם. שופט החורץ גורלות, אסור לו שיהיה קהה לב. פקיד באוצר שגוזר מספרי-תקציב ומעביר אותם כמו כבאי הכרמל ממקום למקום, אסור לו שיהפוך לאטום וחסר רגישות. פקידי המוסד לביטוח לאומי ששומעים בכל יום סיפורים מזרי אימה על מצב כלכלי-רפואי-חברתי קשה, ורואים את ההזנחה הפושעת של הממשלה בכל פינה, אסור שיהפכו לקשי-לב ובעלי אצבע קלה על הדק דחיית הבקשות. ראש ממשלה שכבר מזמן נאטם לרחשי לב הציבור והוא אוחז בכיסאו רק על-מנת לשבור שיא של "רציפות שלטונית", ראש ממשלה שעושה הכל על-מנת לברוח מאימת הבוחר כולל חתימת הסכמים פיקטיביים עם מפלגת קדימה שגם היא עושה הכל כדי לברוח מן הקלפיות – ראש ממשלה כזה צריך ללכת אתמול! פעם היינו מתרגשים בקיץ כאשר הקו האדום של הכינרת היה יורד אל מפלס הקו האדום. אחר-כך באו מומחים ושרלטני דעת קהל והמציאו קו נוסף: "הקו האדום התחתון". משמע, יש קו אדום עליו, ויש קו אדום תחתון. וכפי שעל כל רעיון משפטי הזוי ימצא פרקליט שיהיה מוכן להגן עליו בחירוף נפש, כך גם על המצאת קווים שיהיו נוחים יותר לביזוי וחרפה של המודעות הציבורית לאמת ולצדק. המציאו קווים כדי שמשרד האוצר ושר העל הכלכלי רה"מ בנימין נתניהו יוכלו להמשיך את מדיניות "ייבש-הפרט ומשול". ואז בא משה סילמן והשאיר על הציבוריות שלנו סימן. סימן על המצח. אות קין לחברה שלא מוכנה להתעורר ולומר למייבשים, למפריטים ולמושלים בכוח הזרוע הכלכלית, ביד חזקה ובזרוע בלתי נטויה בעליל: "שלח את עמי!" די. לכו כולכם הביתה פוחזים בוזזים. אתם חורשים את המשק הישראלי במחרשות הקפיטליזם הממאיר, מתעלמים מכל סימני האזהרה וקורעים ביד גסה את הנימים המחברים אותנו יחד כעם, כאומה, כאזרחים חפצי חיים. משה סילמן סימן לנו סימן. זה הקו האדום התחתון החברתי כלכלי. אנשים עולים באש אצל הרודן מצפון-מזרח כי הוא מצית אותם, אנשים עולים באש כאן אצלנו כי הם מציתים את עצמם מייאוש. הסימן של סילמן הוא הקו האדום החברתי-כלכלי התחתון. אין לאן לרדת מלבד אלימות ואש ברחובות. דמנו בראשכם.