הפגנת האלפים שקיימה העדה החרדית בירושלים נגד "גזירת הגיוס" לא כוונה כנגד נתניהו ומופז שגיוסם (של החרדים) - הישרדותם. המסרים מההפגנה היו מכוונים כלפי חרדים אחרים: אלה שישיבותיהם, מערכת החינוך שלהם ממומנים על-ידי המדינה. חלקים מציבור זה יחברו בקרוב לפלג האנטי-ציוני גם במחיר של וויתור על ההקצבות. ה"עדה" מעוניינת בחידוש הבירור האידיאולוגי על היחס למדינה ריבונית ועל ערך לימוד התורה. הצבא הוא אחד מביטוייה המובהקים של הריבונות וגישה המערערת על הריבונות עצמה מייתרת את שאלת השוויון במילוי החובה האזרחית. המאבק הציבורי-פוליטי התנהל כאילו קיום המדינה מקובל על כולם. תלותו של
עולם התורה בהקצבות הממשלתיות התקבל אף הוא כקבוע מבראשית וכאילו השאלה היחידה הנתונה לוויכוח או ליחסי הכוחות הפוליטיים הוא בכמה כסף מדובר.
את עמדתה של העדה החרדית ניתן להבין למשל תוך התבוננות בשאלות של ריבונות ותורה דרך עמדתו של אחד מגדולי התורה בתקופת הקמת המדינה: הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, הרב מבריסק (1886 - 1959) שהיה מגדולי המתנגדים לכל שיתוף פעולה עם התנועה הציונית. לא החילוניות של התנועה הציונית הייתה הגורם הראשון להתנגדותו למדינה אלא הריבונות עצמה. הוא התנגד להקמתה של ריבונות יהודית גם אם זו תהיה מדינת תורה לפי ההלכה משום שהתוצאה של הקמתה תהיה בהכרח מלחמה תמידית ושפיכות דמים. יסוד התנגדותו לציונות ואחר-כך למדינה ולציונות היא הדחייה הטוטאלית של האופציה האלימה ושלילת השימוש בכוח הנובע מן הריבונות. ההימנעות מהשירות הצבאי לשיטתו, איננה פטור הנובע מהחובה ללמוד תורה אלא איסור הנובע משלילת האופציה של ריבונות יהודית בשל הפעולה האלימה הנובעת מעצם קיומה. עמדתו זו השפיעה רבות על כמה מגדולי תורה בזמנו ואחריו והדיה נשמעו למשל לא אחת מפיו של הרב אליעזר מ. שך ואחרים בתגובה לאופוריה שהתפשטה בציבור הרחב ובחברה החרדית בכלל זה בעקבות הניצחון הצבאי במלחמת ששת הימים.
הרב מבריסק התנגד שהישיבות יקבלו כסף מכל גורם העלול להשפיע, אפילו בצורה עקיפה, על הישיבה ודרכה. הוא האמין שלימוד התורה מחייב עצמאות מוחלטת של המלמדים והלומדים. אולם עמדתו נגד כל שיתוף פעולה עם הרשויות הציוניות לפני המדינה ואחריה והתנגדותו הנחרצת לקבלת הקצבות לישיבות מגורמים אלה נדחתה על-ידי ראשי הישיבות. כבר בקיץ 1948 הם הסכימו להצעה שהישיבות יקבלו את תקציבם מהמגבית המאוחדת. על זאת הוא כתב שהמשמעות של החלטתם היא "שמפתח כל הישיבות יהיה מסור בידי הציונים, ושהם יקבלו את שלטון התורה לידיהם."
כאמור עמדתו של הרב מבריסק נדחתה מכל וכל על-ידי רוב ראשי הישיבות בזמנו ועוד יותר אחריו. עולם הישיבות הלך ומיסד את תלותו בתקציב המדינה. גם העמדה הדוחה את האופציה של הכוח הריבוני, את העיסוק באלימות, לא הופנמה על-ידי רובו של הציבור החרדי ועסקניו. עולם זה פיתח שיח כמו-תיאולוגי של "תורה בשירות הריבונות" באמצעות הטענה שתלמידי הישיבות שומרים על המדינה בלימוד תורה ובתפילותיהם. מפתח כל הישיבות נמסר בידי הציונים, כדברי הרב מבריסק, והם קבלו לידיהם לא רק את שלטון התורה אלא גם את ההגנה האלוהית שמבטיחה התורה ללומדיה.
בתוך הקהילות החרדיות פנימה מתרחש סוג של דיון ציבורי שעיקרו חיזוק ההשקפה של "נאר תורה" (יידיש: "רק תורה") - הכוונת הצעירים למסלול של לימוד תורה בלבד. לצד המאמץ העיקרי יש המוכנים לדון בהרחבת השוליים המתגייסים לצבא ויוצאים לעבודה. אולם לא ירחק היום ובמוקד הדיון יעמוד חשבון הנפש של מי שזנחו את האידיאולוגיה החרדית המקורית ואולי שלא בטובתם הפכו עצמם לחלק בלתי נפרד מהשלטון והעניקו למדינה את הריבונות על לימוד התורה.