ארנונה! - המילה המעוררת בנו, מידי חודשיים, רגשות עמוקים ולא תמיד בפן החיובי. הרשות המקומית בהחלט נותנת לתושביה שירותים רבים ומגוונים. לעיתים ברמה טובה ולעיתים לא. לעיתים בנועם ובנימוס ולעיטים באטימות וכעס. בין שאר השירותים, דואגת הרשות המקומית לפינוי האשפה שאנו מייצרים, להקמתם ותחזוקתם של גינות נוי; לחינוך לילדינו; לתרבות; לכבישים ועוד.
המשותף למרבית השירותים הניתנים, בהיבט של צריכתם של אותם שירותים הוא מספר הנפשות הגרות בכל בית ובית. יותר נפשות יצרכו יותר חינוך למשפחה; יותר נפשות יצרכו יותר שימוש בכביש למשפחה; יותר נפשות יצרכו יותר תרבות למשפחה; יותר נפשות ייהנו מהגינון העירוני למשפחה; יותר נפשות ייצרו יותר אשפה למשפחה וכך הלאה.
מן הסתם, צריכים היו תשלומי הארנונה להיקבע כך שכל משפחה תשלם על-פי מספר הנפשות הגרות בבית. אלא מה, מסתבר כי קביעת גובה הארנונה מתבססת על גודל הדירה ולא על מספר האנשים שגרים בה. 2 אנשים מבוגרים הגרים בדירה של 150 מ"ר ישלמו ארנונה יותר גבוהה מזו הנגבית מדירה של 85 מ"ר שבה גרים 4 אנשים - נניח זוג הורים ו- 2 ילדים. המשפחה הקטנה מייצרת פחות אשפה, אינה צורכת כלל שירותי חינוך; משתמשת פחות במדרכות לעומת המשפחה בת 4 הנפשות וכך הלאה לגבי יתר השירותים שבגינם גובים מאתנו את הארנונה.
מדוע?
מה הקשר בין גודל הדירה לבין צריכת שירותי הרשות המקומית. למה לא נקבעת הארנונה לכל דירה על-פי מספר הנפשות הגרות בה. אולי חשבו שככל שהדירה גדולה יותר, בעליה הוא עשיר יותר ואם הוא עשיר יותר, מדוע לא לגבות ממנו יותר. מס ההכנסה מחושב על בסיס ההכנסה - תרוויח יותר תשלם יותר כסף. מ.ע.מ. מתבסס על צריכה - צרכת יותר תשלם יותר לקופת המדינה. על-פי אותו הגיון, צרכת מהרשות המקומית בה אתה גר יותר שירותים, תתכבד ותשלם עבורם, ללא קשר לגודל הדירה בה אתה מתגורר.