השבוע דיבר אלינו גדול הדור, הגאון מקיסריה, מכונת הירייה האוטומטית היורה איבה, טינה ושנאה לכל עבר, מי שמפיץ ומלבה ריב ומדון בין חלקי הציבוריות שלנו, האדם הרואה את עצמו כמנהיגו של חלק אחד בלבד מן הציבור (הוא נוהג לכנות את הציבור הזה: "הבייס").
השבוע הוא בישר לנו את משנתו, וצמצם אותה לכדי משפט קצר וקליט, ממש כאילו היה הילל הזקן אשר ביקש להכיל את כל התורה כולה על רגל אחת עם "ואהבת לרעך כמוך".
השבוע עלה ביד המלך לארוז עבורנו בקפסולת פניני החכמה פרי מוחו המעוות את "שיר השרירים אשר לבנימין". חלילה לא כקודמו אשר התעלה מעל לרוח הזמן וכתב את שיר השירים מתוך אהבה להוויה האלוהית וברוח נצחיות הזמן, אלא דווקא ברוח הזמן ובלי שום התעלות אל הנצח או מתוך ראיית המרחב והזמן. בנימין המלך, שלא כשלמה המלך, מעדיף דווקא את הלך הרוח של שלמי הסנדלר, וכותב את פניני חכמתו ולמול עיניו המרצע. יצא המרצע של המלך בנימין מן השק.
"אין ארוחות חינם" אמר. משמע, לכו לעבוד, עצלים בני עצלנים, אוכלי חינם שכמותכם. אם חשבתם שיש ארוחות חינם, הרי שהתבדיתם. אתם צריכים לעבוד למחייתכם חבורת פוחזים עצלים.
ובעודו אומר זאת, שילם לקהל ה"בייס" שלו עוד כופר שחור של תמיכה מקופת אוצר המדינה בעבור "שכר בטלה ולימוד תורה בכולל" (וזה כבר כולל, אפילו את המע"מ).
ובהתאמה לנאמר ברישא של מאמר זה, אין בליבי שנאה, איבה, טינה, פחד, חשדנות, ריחוק או בידול מן המלך או מנתיניו המועדפים לובשי השחורים, ממש כשם שאין בליבי את כל הרגשות הנמוכים הללו כלפי הגויים, הפליטים, המורמים מעם והמונחתים ממנו בכח הדיכוי המדיני/כלכלי.
האדם מדבר את אשר על ליבו, ובליבו של המלך בנימין יש פחד (הצווחות שלו מול המראה של ציבור ה"בייס" ה_ם___מ_פ_ח_ד_י_ם לא כוונו אלא אל עצמו), ויש בליבו חשדנות, ריחוק ובידול, ולפיכך הוא טורח לחזק את הרגשות הללו שאין בהם דבר מן הניצוץ האלוהי של נשמתו, ועל אחת כמה וכמה הוא טורח לחזק את הרגשות הללו בציבור, לטעת אותם עמוק בלבבות על-מנת ליצור הוויה ציבורית שתשווה תדר עם הפחד הפנימי שבליבו.
מלך אחד שהאכיל ביד נדיבה את עמו, כתב ספרי שירה ומשלים ובימיו שקטה הארץ בשלום ובשגשוג, בנה את בית המקדש ובימיו עני דל ואביון היו סמוכים על שולחנות בטוחים, ולמולו – המלך בנימין, מפיץ הפחד והאיבה, החוצץ בין חלקי העם באמצעות קירוב בניו המועדפים והכבדת העול על הבלתי-מועדפים, המדקלם משפטים נבובים וריקים כאילו היו דברי שירה ופתגמים, והמרהיב לומר לציבור כי "אין ארוחות חינם".
רק אוכל חינם המוקף בעוד 40 אוכלי חינם, הנאחז בשלטונו כאילו היה קרנות המזבח, רק לאדם כזה יש את העוז של מחבר "שיר השרירים אשר לבנימין", רק לאדם כזה יש את החוצפה לפתוח את פיו במשך ימי בין המצרים שבהם אנו מצווים לזכור מהי שנאת חינם ומהו מחירה, רק לאדם כזה יש את היהירות לדבר על ארוחות חינם ולהטיל מיסים נוספים וכבדים על הציבור כדי לממן את טובות ההנאה שהוא מחלק לבניו המועדפים לבניית אוניברסיטאות בשטחים, לכוללים שאינם כוללים מע"מ כי אינם עובדים למחייתם, ולעשירי הארץ ואדוניה הנמלטים בחסות שלטונו ממיסוי עשירים.
עיני אינה צרה בבנים המועדפים. אך אני מבקש להזכיר למועדפים את המחיר של הפלגנות, וגם אם הוא "משתלם" כעת כי המלך חפץ ביקרם, ממש באותה העת הוא שומט את הערך עליו בנויה האומה.
אין שנאת חינם ממש כשם שאין ארוחות חינם. שום דבר כאן אינו בחינם. בעד הכל משלמים מחיר מלא. והמחיר הפעם הוא בעד הבחירה של המלך בנימין לעמוד בראש הבית השלישי, להזיק לציבור על-ידי סכסכנות ופלגנות בבחינת "הפרד ומשול", לחסל את אחריות המדינה לאזרחיה בבחינת "הפרט ומשול", ולסכל בכל דרך את סיום הסכסוך המדיני מול שכנינו בבחינת "הפְחֵד ומשול".
"בבנין הארץ ננוחם" אך לא בבנימין הארץ תנוחם. ישמרנו מעונשו של זה.