האמת היא ששקלתי לשאול "להיכן נעלמה התבונה" אבל מסתבר שהיא דוקא מצויה וזמינה; מי שאינם מצויים די, הם הנבונים, כפי שננסה להסביר בהמשך בעז"ה. כידוע, פרשת דברים נקראת תמיד בשבת הסמוכה לצום תשעה באב מלפניו, וכבר ניסינו בעבר לעמוד על ההקשר הרעיוני לסמיכות זו. כעת ננסה למצוא בע"ה הקשר אקטואלי מיידי. שהרי אם עד לפני כשבע שנים ידענו שצום תשעה באב מבטא את מלוא עוצמת הכאב ואת עומק השפל של הגלות בה אנו מצויים עדיין, וממנו ואילך מתחילים בתנועה כלפי מעלה, הרי שלפני כשבע שנים נוסף ממד חדש של צער וכאב לימים אלו ודוקא בהמשך לתשעה באב; דוקא בימים שבהם היינו אמורים לטפס כלפי מעלה מעומק השפל של תשעה באב, הביאו עלינו חורבן חדש ר"ל, בעקירת היהודים מגוש-קטיף.
והנה לקראת תשעה באב, שבע שנים לאחר אותו חורבן נורא, התבשרנו כי אחד המיוחדים שבין המופקדים על ביצוע העקירה, מי שפעל בהתלהבות מופגנת ואף עמל להדביק בהתלהבותו את פקודיו, את אלה שביצעו את העקירה בפועל, אותו אדם חשוד כעת בביצוע מעשים אסורים; במילים אחרות, כעת מתברר לכאורה כי הוא עבריין שניצל את תפקידו הבכיר להפקת טובות הנאה (או שמא נאמר "תענוגות") אסורות. עד עתה הוא היה מפקד בכיר במשטרה; הוא אפילו קיבל קידום אחרי העקירה מגוש-קטיף ויש להניח כי תפקודו ודבקותו במשימת גירוש היהודים, עמדו לזכותו כאשר נשקלה מועמדותו לקידום. הממונים עליו לא העלו בדעתם שמא תפקוד נלהב כל כך בדיכוי המפגינים (הדתיים!) נגד הגירוש, מעיד על איזה פגם מוסרי בסיסי באישיותו של המתלהב. בסך-הכל הוא עשה את העבודה שהתבקש לעשות ואפילו קיבל גיבוי לחריגות שלו.
הוא לא הראשון כמובן, הוא רק האחרון (לבינתיים) מבין מגרשי היהודים שנופל ככה על הפנים. אבל העובדה שהסיפור שלו מתפרסם במלאת (אולי אפילו בדיוק) שבע שנים לאותו תדרוך בוטה וגס רוח של "להכות" ו"לעצור" עוררה אצלנו את הזכרונות מאותם ימים אפלים שבהם כל המערכות השלטוניות של המדינה עשו יד אחת נגד ה"
מתנחלים" ואוהדיהם וגם עוררה קצת סקרנות למצוא רמזים לכך בפרשת השבוע דְּבָרִים. שהרי הפרשה הזאת פותחת את 'מִשְׁנֵה תורה', השם השני של ספר דברים שבו סוקר משה רבינו את כל ההיסטוריה ודי בהתחלה הוא מזכיר את התהליך של הקמת המערכת השלטונית, שעיקרה הוא מערכת המשפט כמובן, וכך הוא מסביר את הרקע להקמת המערכת הזאת וָאֹמַר אֲלֵכֶם, בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: לֹא אוּכַל לְבַדִּי, שְׂאֵת אֶתְכֶם [א, ט].
עד אז הוא היה המנהיג והשופט היחיד; כעת הוא מבקש למנות עוזרים, לבנות מערכת שלטונית שאמנם הוא יעמוד בראשה אבל היא תוכל לתפקד גם בלעדיו במרבית הנושאים שיעלו על הפרק. והוא מציע הצעה מעשית, שיגישו לו רשימת מועמדים המתאימים לתפקידי שררה: [יג] הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וִידֻעִים--לְשִׁבְטֵיכֶם; וַאֲשִׂימֵם, בְּרָאשֵׁיכֶם. נשים לב שהוא מציין במדויק את התכונות הנדרשות מנושאי התפקידים לעתיד, עליהם להיות חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים. אפשר להבין כי "ידֻעִים" הכוונה לאהובים על הבריות, אולי מה שהיום קוראים מקובלים בחברה; שכן אף אחד לא יאהב את הרעיון להיות כפוף לממונה גס רוח ובוטה למשל, לכן צריכים אנשים ש'רוח הבריות נוחה מהם' כלשון המשנה במסכת אבות. בנוסף לכך עליהם להיות גם "חֲכָמִים וּנְבֹנִים" וגם זה מובן, איש לא יאהב את הרעיון שיתמנה בעניינו שופט שהוא כסיל.
משה מזכיר לעם כי הם הסכימו לבקשתו: [יד] וַתַּעֲנוּ, אֹתִי; וַתֹּאמְרוּ, טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. נו, אז אם כולם מסכימים אפשר לגשת לביצוע, אבל כאן לכאורה מתעוררת בעיה: [טו] וָאֶקַּח אֶת-רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם, אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים, וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים, עֲלֵיכֶם. משה מינה אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים אבל להיכן נעלמו הנבונים? רש"י מצטט כביכול את משה האומר "אבל נבונים לא מצאתי". חכמים - כאלה הבקיאים בחוק לפרטי פרטיו ומסוגלים לפסוק הלכה כראוי, מצאתי; גם אנשים ידועים, אהודים על הבריות - מצאתי; אבל נבונים - לא מצאתי. מה הבעיה למצוא נבונים, אין כאלה בעם ישראל? ובכן, תלוי באיזו מדרגה של בינה מדברים; הרי כדי לפסוק דין, לא מספיקה חכמה שפירושה כנ"ל, בקיאות בחוק לפרטיו; צריכים גם להבין את החוק וזו כבר בינה. מסתבר שלא זו הבינה שחיפש.
לדעת לקרוא בין השורות
יש בינה שהיא חלק בלתי נפרד מן החוכמה, להבין את הכתוב, אבל יש בינה שהיא מעבר לכך, "להבין דבר מתוך דבר" כלשונו של רש"י על הפסוק. זה הפירוש הכי פשוט לתואר נבון, שיש לי את המסגרת, את הסיפור ויש לי גם את ההלכה; כעת אני משווה דבר לדבר ומגיע למסקנה כיצד לפסוק את הדין במקרה המסוים הזה. אלא שכל זה הוא עדיין בחכמה, הבינה שבחוכמה. כלומר, דיין שפוסק דין לאמיתו - הוא חכם, לא בהכרח נבון. הנבון, מעבר ליכולתו להבין דבר מתוך דבר בתוך מסגרת הנתונים המונחים לפניו, שאת זה עושה גם החכם, הנבון מסוגל לזהות את הסיפור שמאחורי הסיפור ולהציע פתרון מפתיע שלכאורה הוא לגמרי מחוץ למסגרת. במלים אחרות, מתוך התבוננות בסיפור המוצג לפניו, הוא מזהה את השורשים הנסתרים שלו ואליהם הוא מתייחס בפסק דינו.
כאלה לא מצא משה רבינו וחבל מאוד, כי נבון כזה מסוגל להיות יועץ מעולה לכל מיני בעיות שצצות אצל אנשים. סביר להניח שאכן היו בעם ישראל לא מעט אנשים נבונים, אבל תבונתם הניעה אותם להסתתר ולא להציג מועמדות לתפקיד שהתאים להם. ברור גם שהיו כאלה המפורסמים כנבונים; למשל שבט יששכר: וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל [דברי הימים א, יב, לג]. הם גם ידעו לתת עצה לנשיאים להקריב ראשונים בחנוכת המשכן כפי שקראנו בפרשת נָשֹׂא. ידועים גם בצלאל ואהליאב שהקב"ה מעיד עליהם: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹקִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה. [ו] וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן [שמות לא ב-ו]; זו הייתה תבונה של להבין, כלומר להסיק את כל הפרטים מתוך הכלל הנתון; לא מספיק למה שחיפש משה, כי זה עדיין בתוך המסגרת.
ברור לגמרי שכל אחד מהתארים הנ"ל, חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים, כולל בתוכו גם את שני האחרים. כלומר, החכם הוא גם נבון כנ"ל וגם יש בו דעת, וכך גם שני האחרים. השאלה היא רק מה יותר חזק אצלו. מורנו הרב גינזבורג שליט"א מצטט מהזוהר כלל יסודי בעניין זה; הזוהר אומר שחכם הוא חכם לעצמו ונבון הוא נבון לזולתו. במלים אחרות, החכם פוסק לזולתו את ההלכה כפי שהוא פוסק לעצמו. הוא "חכם לב" מה שיש בלב של עצמו זה מה שהוא מציע לזולתו. אין לו חוש בהבנת הזולת; הוא יודע את עצמו ומשווה את הזולת אליו. לעומת זאת, לנבון יש חוש הזדהות מפותח ביותר עם זולתו והוא פוסק לו את ההלכה רק לאחר שהוא חודר למסתורי נפשו מתוך הזדהות גמורה. זו הדעת של הנבון, שיודע לא רק את עצמו אלא גם את זולתו.
כנראה, הנבונים מודעים לסכנה שבשררה ועל כן הם מעדיפים לברוח ממנה, לכן הם לא נענים לקריאת משה רבינו ואינם מתייצבים לדגל לקבל מינוי כשופטים. הנבונים מעדיפים להמשיך במצב הקיים, שמשה רבינו לבדו דן את כל אחד ואחד מהעם כי הוא היחיד שחסין מפני הסכנה שהשררה תסחרר את ראשו. הם חשבו - ככל הנראה בצדק - שאם אכן זה יהיה המצב, שאם לא יימצאו שופטים שיסייעו לו והוא ישאר לבדו בתפקיד הזה, לא תהיה לקב"ה ברירה אלא להפוך אותו למשיח, להביא את הגאולה השלמה מיד, כאן ועכשיו, ואת זה הם רצו יותר מכל דבר אחר. אבל מה שקרה בפועל הוא שנמצאו אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים אשר נתמנו לשופטים והם גם שפטו היטב; החכמה שלהם סייעה להם לפסוק דין אמת והיותם ידועים, כלומר אהודים, הביאה לכך שפסקיהם נתקבלו בלי ערעור.
דומה שגם כאן ועכשיו אנחנו בבעיה דומה; זה לא שהמערכת השלטונית מחפשת במיוחד את הנבונים, אלא שהנבונים נעדרים ממנה והעדרותם בולטת מאד, כפי שעולה מהנושא האקטואלי שאתו פתחנו. שהרי התנהגות עבריינית מלמדת על בעליה כי הוא עבריין ולא משנה כלפי מי היא מופנית. אלא שאצלנו לא מנסים בכלל למלא את הוראת משה רבינו לשופטים שמינה: [טז] (...) שָׁמֹעַ בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק, בֵּין-אִישׁ וּבֵין-אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ. [יז] לֹא-תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט, כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן-- לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי-אִישׁ, כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹקִים הוּא; (...). אצלנו, כל עוד הוא פגע ב"דתיים מתנחלים" - העלימו עין; כאשר חושדים שפגע בשוטרות - מתהפך העולם. כי אצלנו יש לא שווים ויש שווים הרבה. זה מה שעולה מבין השורות של הסיפור הזה וקשה למצוא כאן איזו בשורה משמחת.