התנאי הראשון לקיום הלאומי שלנו הוא לא ימי חג לכבוד חירותנו ועצמאותנו, אלא דווקא ימי הזיכרון והאבל, שבראשם ט' באב, יום חורבן בית המקדש וירושלים.
המִצווה החשובה ביותר בתורת ישראל מתמקדת בטיפוח הזיכרון הלאומי, העברת הלקחים הלאומיים שלנו מאב לבן. לא כתוב "שמור את השבת" אלא - "זכור את יום השבת לקדשו". והיא שעמדה לאבותינו ולנו: שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו ורק העברת המסורת מאב לבן מצילה את הקיום הלאומי למרות החורבן, למרות הרדיפות, על-אף השואה, למרות השכול.
זאב ז'בוטינסקי הדגיש עובדה זו של טיפוח זיכרון החורבן והאבל הלאומי, כאשר לא קרא לתנועתו בשם אחד המקומות בהם נחלו היהודים ניצחונות מזהירים, אלא דווקא בשם בית"ר, המסמל חורבן וקרבות אבודים מראש של יהודים מעטים בכמות אך מלאים בעוז רוח, מול אוייב רב בכמות המבקש להשמידם.
מחד, בית"ר (עם גרשיים) - ראשי-תיבות של "ברית-יוסף-תרומפלדור", כדי להנציח ולהתוות מופת לחברי בית"ר את מעשה הגבורה של יוסף תרומפלדור שמסר נפשו על הגנת תל חי, יישוב קטן בצפון א"י, ואשר היה גם, יחד עם ז'בוטינסקי עצמו, מייסד הגרעין של צבא יהודי בעת החדשה.
מאידך, ביתר (ללא גרשיים) היה שמו של היישוב מדרום לירושלים, בו מסר נפשו מנהיג אחר, בעת העתיקה, בימי בית שני, בר-כוכבא, המנהיג היהודי שמרד באימפריה הרומית הכבירה למרות שידע שיש סיכוי אפסי להשיג ניצחון מול האימפריה הרומית האדירה.
שתי המשמעויות הנ"ל של השם בית"ר, הממחישות את השלשלת מחורבן בית ראשון ושני בעת העתיקה, עד למאבק על הקמת מדינת ישראל בת החדשה, מסמנות לנוער היהודי את הכיוון האידיאולוגי המרכזי: הנכונות להקרבה עצמית מרצון למען שמירתם וחיזוקם של ארץ ישראל, תורת ישראל ועם ישראל, דווקא כאשר המצב נראה אבוד לחלוטין.
מניעת שואה שניה
עלינו לזכור שמתוך 3,500 שנות קיומו של עם ישראל, רק שלוש פעמים הצלחנו להשיג עצמאות של ממש (שנמשכה יחד כ-500 שנה בלבד), אותה איבדנו בפעמיים הראשונות.
עצם העובדה שבעת החדשה הישגנו בשלישית עצמאות מדינית, צבא חזק, עוצמה מדעית וכלכלית וידידים חזקים בעולם (במֵרכאות או בלעדיהן) - עדיין אינם מבטיחים כלל את עצמאותנו ואינם משמשים ערובה למניעת שואה שנייה ואובדן עצמאותנו המדינית בפעם השלישית.
בכל הפעמים שהצלחנו להקים מדינה יהודית עצמאית היה זה כאשר התאחד העם כולו סביב שלטון חזק שהצליח לאחד את הפלגים המפורדים והמסוכסכים למסגרת מדינית אחת שהקפידה לשמור על הזיכרון הלאומי - מורשת תורת ישראל - ולהעביר אותה מאב לבן. ברגע שהתרופפה הדבקות במורשת והחלה פולשת השפעה של תרבויות זרות לחוגים רחבים וגם לשלטון, החלו פירוד, שִׂנאת חינם ומלחמת אחים שהובילו לאובדן עצמאותנו המדינית.
במשך 2,011 שנים, לא זכו היהודים לעצמאות מדינית בארץ ישראל למעט שלוש שנות עצמאות רופפת בזמן מרד החורבן ועוד שלוש שנים כאלה בזמן מרד בר-כוכבא.
מאז הקמתה של מדינת ישראל ועד היום נמשכת עצמאותנו המדינית השלישית 64 שנים בלבד. נשאלת השאלה - האם שוב זכה העם היהודי רק בעצמאות מדינית זמנית והאם אפשר שלאחר 70 שנה, 80, 200 או 400 שנות עצמאות יהודית נאבד אותה שוב.
עדיין יש השואפים להשמידנו ועדיין רבים במדינה נוהים אחר תרבויות זרות ומתרחקים ממורשת ישראל - אותם תנאים שהביאו לפירוד ומלחמות אחים ואשר גרמו פעמיים לאיבוד עצמאותנו בעבר.
ה"מיין קאמפף" המודרני של אחמדינג'ד, הרודן מאירן, שכמו היטלר לפניו גם הוא מודיע בגלוי על שאיפתו להשמיד את מדינת היהודים, יחד עם האיום הגרעיני האירני, האיומים מצפון הן בלבנון והן בסוריה, יחד עם התבדלותן המאיימת של סין ורוסיה - כל אלה חייבים לעורר בנו את השאלה והחשש:
האם יתכן שנאבד עצמאותנו בפעם השלישית בתולדותינו? התיתכן שוב שואה, והפעם לששת מיליוני היהודים בציון? האם למדנו את לקחי ההיסטוריה והמורשת שלנו?
הזיכרון והניסיון ההיסטורי שלנו צריכים ללמד אותנו שזלזול בטיפוח המורשת שלנו, ובראשה הסמל של חורבן הבית, גורמים לפירוד ומעודדים רודנים השואפים להשתלט על כל מי שמאמין וחושב אחרת מהם, וכי עלינו להתאחד סביב הלקחים ההיסטוריים וסביב שימור המורשת שלנו כדי להבטיח את המשך עצמאותנו וקיומנו הלאומי.