כאשר ישבנו בשיעור תנ"ך בכיתה ו' או ז' בבית הספר היסודי, אף אחד לא שם לב לשאלות-סתם, שבהן הטריד תלמיד חרוץ את המורה. גם מי שהיה פקוח-אוזן בשיעור, לא ידע שמטרת השואל הייתה לעורר את תשומת לבה של יפת-הכיתה, שגם התעניינה בתנ"ך. לי, שישבתי באותה כיתה, התפענח הסוד כעבור שישים שנה, כשהגיע לידי הרומן החדש של סם רקובר, "מדוע לא רצחת את המלך?"
בפרק הפותח שואל התלמיד, בן (גיבורו המשני של הספר), את המורה: "למה יואב לא רצח את דוד המלך?" שואל ולא מקבל תשובה. יפת-הכיתה דווקא ענתה לו: "אתה פסיכי"...
את התלמיד שהיה לפרופסור (לפסיכולוגיה), סם רקובר, שאלת התנהגותו של מלך ישראל הטרידה והוא שינן וקרא ולמד והגה, ובסופו של דבר כתב את הרומן שעוסק בימים ההם של מלכות דוד. בתיאור מיוחד במינו משווה המחבר את הפוליטיקה, התככים והשלטון בחצר המלך לאירועים ולפוליטיקה שאנחנו קוראים ושומעים עליהם באמצעי התקשורת בני-ימינו.
דו-שיח בין חייל בן-זמננו ליואב בן צרויה
הרומן מתאר את בן, חייל ישראלי שנפגע במלחמת לבנון השנייה ושוכב מחוסר הכרה בבית החולים רמב"ם בחיפה. בזמן שהוא מוטל בבית החולים רמב"ם ואשתו מבלה ימים ולילות ליד מיטתו, רואים רופאיו שעיניו מרצדות והוא חולם. על-ידי כך מייצר המחבר דו-שיח בין חייל בן-זמננו ובין שר הצבא של עם ישראל בעת התגבשותו. יואב בן צרויה של הספר מכיר היטב את המציאות הישראלית ומקביל את סיפורי ההיסטוריה עם מה שקורה לצה"ל היום.
התנ"ך מספר, שכל ימיו היה יואב בן צרויה נאמנו הראשי של דוד, ובסוף נרצח על-ידי שליחיו של המלך הזקן. מזכיר, אולי, במשהו נאמנים של ראשי ממשלה המושלכים על-ידיהם כחפץ נטול ערך.
במהלך הספר משבח יואב בן צרויה את עצמו ולעומת זאת הוא מתאר את דוד גיבור ישראל כרודף נשים וקר-מזג, איש שתאוות שררה מוליכה אותו וכלל איננו גיבור. הוא היה שחקן אדיר שידע לנכס לעצמו את כל הצלחות הצבא ורמטכ"לו בן צרויה.
אהבת דוד ויהונתן לא הייתה ולא נבראה
התנ"ך הוא ההצדקה לשובנו לארץ ישראל ומקור זכותנו עליה. מספר הספרים אנחנו למדים על ההיסטוריה של עמנו. הספר "מדוע לא רצחת את המלך?" איננו מקבל את הפירוש השיגרתי, המסורתי, לספר הספרים, אלא מציג תמונה שונה לגמרי, כניתוח פסיכולוגי מודרני את הדמויות שפעלו בחצר המלך.
את ההיסטוריה אנחנו לומדים לפי מי שכתב אותה, לא לפי מה שהיה באמת. כבר אז פעלה נוסחת "עשית ולא דיווחת - לא עשית. דיווחת ולא עשית - עשית". בספרו טוען המחבר, שכך נולדה גם האגדה על דוד וגוליית. יואב בן צרויה מסביר לבן: "אתה מעלה על דעתך ששני צבאות ערוכים זה מול זה ולבסוף מכריעים את המערכה במשחק ילדים של הורדת ידיים? מתקבל על דעתך, שאבן קלע תחדור את השריון והקסדה של ענק פלישתי ותמית אותו? זה סיפור שדוד המציא והכתיב למשרתיו".
אנחנו סומכים את זכותנו על הארץ על המקרא, ודוד, שמצאצאיו יבוא המשיח, הוא גיבור ישראל. הפירוש שמציע סם רקובר לאירועים, לחלוטין אינו תואם את מה שלמדנו בבית הספר, והשאלות הקנטרניות שלו דאז, הפכו לתורה סדורה ולפירוש היסטורי מקורי.
כך, למשל, לפי הספר הזה, אהבת דוד ויהונתן לא הייתה ולא נבראה. יואב בן צרויה מספר שדוד שלח שליחים לרצוח את יהונתן במסגרת תככי בית המלוכה. אחר-כך חיבר המלך את הקינה המפורסמת וקרא אותה בפני העם בדמעות תנין, שידע לפברק בכשרון משחק אדיר. רציחות בין טוענים לכתר ובין מתחרים על משרות, היו חזיון נפוץ בחצרות המלכים והתנ"ך מזכיר אותן אבל לא תמיד בהקשרים האמיתיים.
ממעמקי הסיפור המקראי
את התאהבותו של דוד המלך באשת אוריה החיתי מתאר הספר כפרי תחבולה של בת שבע הערמומית ושל סבה אחיתופל רב-המזימות. לא בדיוק מה שאנחנו חושבים אחרי לימוד התנ"ך. רק חייל פצוע ומחוסר הכרה יכול להזות סיפור כזה, או פרופסור לפסיכולוגיה שצלל למעמקי הסיפור המקראי.
זה ספרו השביעי של פרופ' סם רקובר (חמישה רומנים, שני ספרי ילדים) מלבד ספרים בתחום הפסיכולוגיה, כמובן.
לכריכת הספר יש סיפור נפרד. ליאונרדו דה וינצ'י (שהמחבר העריץ מנערותו) צייר בשנת 1500 את קרב אנגיארי. הציור המקורי איננו, אבל הוא שימש בסיס לרובנס להעתיק אותו לציור משלו כעבור מאה שנה [ראה תמונה בתחתית]. רובנס לא ראה את קרב אנגיארי וגם כותבי התנ"ך לא חיו בימיו של דוד המלך. הכל אגדה.
קטנה לסיום: מצא חן בעיני המשפט "יש גבול לטפשות, אפילו אצל אנשי צבא" (עמ' 30).