לכאורה, ט' באב - למה? וכי רק ליהודים נהרסו בירות ומקדשים? עמים אחרים לא חוו בהיסטוריה שלהם אסונות לאומיים ואף גלות? מדוע בכל זאת רק היהודים מתעקשים כבר 2,598 פעמים, שנה בשנה, לצום ולהתאבל על חורבנות עתיקי-יומין?
שואלים גם, מה למדינה הציונית הבונה את עתידה לפתוח מחדש פצעי חורבן ישנים? ואיך אפשר להתאבל על "ירושלים שרופה באש" בתוך מציאות של בירה פורחת, מן היפות והמרתקות בעולם? אולי גם לעצמי חייב אני הסבר, מדוע - בפשטות - אינני יכול לאכול ביום הזה.
קודם כל, בגלל תחושתי שלבד מיום הכיפורים זה היום הכי יהודי בלוח השנה. כי ליום הזה מתנקזים כל אוצרות הדמעות ונהרות הדם שלנו, כל הכאב היהודי, מאותו ליל-בכיית-חינם במדבר ("ניתנה ראש ונשובה מצרימה"), דרך חורבן בתי המקדש וביתר וגירוש ספרד, ועד לגירוש ולחורבן שעוללנו לעצמנו כאן, רק לפני שבע שנים. ולא רק ימי אב היוקדים והקודרים, כל ימות השנה נמצאו טובים להביא עלינו מסעי צלב, רדיפות-דבר-שחור, פוגרומים, שואה. זוכרים אנחנו ומזכירים מקבץ של אסונות לאומיים, שאין דוגמתו אצל שום עם ולשון.
ירמיהו קונן על גטו ורשה
מה שעוד מייחד את האבל היהודי הוא הקשר הסיבתי הטבוע בדנ"א הלאומי, בין אסון לאשמה ("ומפני חטאינו גלינו מארצנו..."). עוד בטרם היינו לעם הטמיעו בתוכנו את ההתניה בין "אם בחוקותי תלכו" לבין העונש הצפוי - אם לא נלך, וכך יום ט' באב הוא לנו גם יום של חשבון נפש לאומי.
לדידי, אין מוקדם ואין מאוחר ב-ט' באב. חורבן ירושלים דומה שהיה אתמול. ירמיהו קונן על גטו ורשה, ודמעותיו של יהודה הלוי נשפכו על קדושי תרפ"ט. רק היהודים בפולחנם הדתי ייחדו מקום קבוע להזכיר את מי "שהומתו, שנהרגו, שנשחטו ושנשרפו...", במעין הנחה ודאית, מקאברית, שהאסון התורני לבטח יבוא. השנה כבר כללנו באבלנו את קורבנות טולוז ובורגס ואת צער יקיריהם.
בתפילת 'יזכור' בקריית ארבע וחברון מזכירים בקול את שמות כל הרוגי העיר והסביבה. קהילה קטנה בסך-הכל, בת כמה עשרות שנים, וכבר הרשימה ארוכה מנשוא.
לא, קשה לומר שצום ט' באב פג תוקפו ואינו אקטואלי עוד.
התניית האשמה והחורבן שרירה וקיימת
וגם לא עבר מן העולם הצורך המתמיד שנפשפש במעשינו כדי לאתר ולאבחן קווי אופי, שלפחות תרמו לקטסטרופות הלאומיות שלנו - כמו שנאת חינם, קנאות מעבר לכל מידה, שיתוף פעולה עם האויב והתבטלות עצמית נוסח "תולעת יעקוב". הכל - בעוצמות ובמימדים שאינם מוכרים אצל עמים אחרים.
גם לו ביטלנו את יום האבל הדתי-לאומי ואת קדרותו, את צילה של שנאת היהודים, שחיה ובועטת ומתגברת משנה לשנה, לא היינו מסלקים. וגם את הפגמים שלנו, שבאשמתם איננו מצליחים להקטין לפחות את ממדי הפורענויות ונזקיהן, לא תרפא הימנעות מלהביט אחורה משום שכביכול "אנשי קידמה" אנחנו...
ברוב מסירות נפש, חריצות וכישרון החזרנו לירושלים את תפארתה ההיסטורית, אך ההתניה של אשמה וחורבן שהוטבעה בנו מימי קדם, שרירה וקיימת. מצד אחד זוממים ואורבים אויבינו להחריב שוב את העיר, ומן הצד השני התכונות שאבחנו חכמים כמחוללות חורבן חיות ותוססות בקרבנו כאילו לא למדנו ולא שכחנו כלום.
בליל הסדר יהודים רואים את עצמם כאילו הם בעצמם יצאו ממצרים. ב-ט' באב הם מתענים ונוהגים מנהגי אבלות, כאילו הם בעצמם חוו את כל חורבנות העבר. יחד עם זאת, יש להם סיבות טובות להיות ערניים ודרוכים גם כלפי העתיד.