בהתייצבותו הברורה של בנימין נתניהו לצידו של מיט רומני יש משום הימור מסוכן. לא רק משום שהוא עלול להפסיד את המערכה לאובמה, אלא, ובעיקר, משום שהצהרותיו הבומבסטיות צריכות לעמוד במבחן המעשה. שאלה גדולה היא אם אכן תועבר השגרירות האמריקנית לירושלים ותיצור בכך תקדים דיפלומטי למה ששום נשיא קודם לא העז לעשות. שאלה לא פחותה ממנה היא אם אכן תעמוד ארה"ב של רומני לצידה של ישראל, והיה וזו תחליט, על דעת עצמה, לתקוף באירן. להצהרות הבומבסטיות שלו, כמו גם לצעדים הפרו-יהודיים שנוקט עתה יריבו, ברק אובמה, יש להתייחס בספקנות ראויה. על פניו נשמע, אולי, מיט רומני ידידותי יותר לישראל מאובמה. אלא שהיוצרות עלולות להתהפך בכל רגע נתון. אחרי ככלות הכל, במערכת הבחירות מקדשת המטרה את האמצעים באורח ברור. בפרספקטיבה אל השנים הקודמות קשה היום לפסוק מי מנשיאי שתי המפלגות היה, באמת, אוהד יותר לישראל. היו זמנים שקנדי וקלינטון הדמוקרטים התעלו על עצמם באהדתם למדינתנו, בעוד שהיו זמנים, בהם רייגן ובוש הרפובליקנים עשו למעננו מה שהדמוקרטים סירבו לעשות. ומכיוון שהתיקו הזה שריר וקיים, אל לה לישראל לפרשן ניצחון של אחד מן השניים. מוטב לה לשמור על פרופיל נמוך ככל שניתן, ממנו תצא רק נשכרת.