שבר לאומי כמו בעת פרשת "פילגש בגבעה"?

את הסיפור קראתי אמש לגמרי במקרה. לפני השינה אני חייבת לקרוא. מכיוון שסיימתי את קריאת "המשפט" - פרשת רצח ארלוזורוב, עליו כתבתי כאן, לקחתי את ספר הספרים הכה אהוב עלי. לגמרי במקרה, נפתח הספר בפרשת הפילגש בגבעה, והסיפור טרף את שנתי. לא יכולתי להירדם, מהמחשבה על מה שעלול לקרות אותנו בקרוב. כעת, במקום לעשות סדר, לקבוע שחיילים בצה"ל בשירות חובה יקבלו משכורת ראויה, ולאחר סיום שירותם יזכו במלגות לימוד חינם, אנו מטריפים עדה שלמה של חרדים, שתגובותיהם עלולות להיות יותר היסטריות מכל מה שידענו. למה? כי הם לא מקבלים עליהם דין מלכות. החוק במדינת ישראל לא נועד עבורם לדעתם, והם מעוניינים להמשיך ולחלוב את המדינה כפרזיטים שאינם עובדים, אינם בעלי מקצוע כלשהו, ואם המצב יימשך, תחזית הכלכלנים היא, שהחרדים עלולים להביא לפשיטת רגל של מדינת ישראל. רבותיי, זוהי הבעיה ב-הא הידיעה שלנו היום. כל יתר הזוטות - יותר מיסים, פחות מיסים, כל זה בטל בשישים. כולם גרים בדירות, טובות יותר או פחות. כולם אוכלים, כולם מקבלים חינוך כמעט חינם, וזוכים להשכלה שממנה יוכלו להמשיך ולמצוא את דרכם בחיים, גם אם הדרך לא קלה. אך זוהי ארצנו הצעירה, וודאי קל לנו יותר, יחסית, מאשר להורינו. כמובן שבעיית הפצצה הגרעינית שמתעתדת ליפול עלינו אינה בגדר זוטות. אבל למה לדאוג? "חכמי הדור" מתעסקים בהבלי עולם, בצפייה בשידורי ריאליטי, ובמריבות פנימיות, ואחר-כך ייכתב עלינו שהלכנו כצאן לטבח. כי חלק גדול בעם לא רצה ליטול חלק בהגנה על המולדת.

אין עלינו להמשיך בהרגלים מגונים ונפסדים שנהגנו בגולה - כשבחורים צעירים היו מקבלים שידוך טוב עם בת הגביר, שמימן להם את שהותם בישיבה לכל חייהם, כאילו שבזה קנו את עולמם. האישה נשארה תמיד הוולדנית, יוצרת הילדים, ממשיכת הדור, המפרנסת היחידה, דואגת לניקיון, לבישול ולחינוך הילדים - בעוד הבעל יושב לו ומתנועע לקול קריאת המשניות, כאילו שבזה הוא ממשיך את בריאת העולם. העיקר שבערב שבת הוא שר לה את "אשת חיל מי ימצא". התנהלות כזו לא קיימת בשום מקום אחר בעולם - בברוקלין, כל מיליוני היהודים החרדים עובדים. את לימודי הדת הם עושים אחרי שחזרו מעבודתם והביאו פרנסה למשפחתם. הממשלה האמריקנית לא מסבסדת אותם, ואינה מעניקה להם את מענקי החסד שמדינת ישראל מעניקה לכל הטפילים הללו. לו לא הייתי מכירה כמה "גאונים" שאימהותיהם דאגו להכניס אותם לישיבות עוד בגיל תיכון (שמעולם לא ביקרו בו, והיו בורים ועמי ארצות גמורים), רק כדי שיתחמקו מחובת הגיוס לצבא - לא הייתי אומרת זאת.

כדי שלא נגיע לידי מלחמת-אחים, ראוי לנהוג בשום שכל. במקום לחמם את הרוחות בגזירות של הפחדות במאסר וכיוצא בזה למתנגדי גיוס - כדאי וראוי להעניק את המענקים - במקום לחרדים הטפילים, לאלה שהתגייסו לצבא והקריבו שלוש שנים לשם כך; ובהמשך, יאפשרו להם, כפי שנהוג בצבא האמריקני, לקבל מלגות לימוד. בכך, ייצרו דור מלומד, מקצועי, שתורם למדינה לא רק בסיכון חייו, אלא גם בעצם עבודתו הפוריה. עצרת ההמונים בהלווית רב בירושלים לאחרונה, הייתה רק דוגמית קטנה, הפגנת כוח, למה שכל הדוסים מתכוונים לעשות בהמשך, לו ידרשו מהם למלא את חובתם. לדעתי, אם אינם רוצים לשרת בצבא, יופי. אבל שיילכו לעבוד, ולא ימשיכו להתבטל על חשבון משלמי המיסים הנאבקים לשרוד את יוקר המחיה, עקב משכורות מנופחות למנהלי חברות ולטפילי יושבי הישיבות. לא חייבים לפתור את הבעיה בכוח ובמלחמה. הפתרון צריך להיות תבונתי. אם יש עילויים בקרב החרדים - יש לנהוג בהם באותם קריטריונים כמו הצעירים שמתקבלים לעתודה האקדמית, אשר מחזירים את שנות השירות לצבא לאחר לימודיהם, כשהם כבר בעלי מקצועות נדרשים וחשובים לצבא. ויש לאפשר לחרדים ללמוד ארבע שנים, כמו באוניברסיטה, ואז לשרת בצבא. או שימצאו סידור אחר שלא יקפח את שני הצדדים - העם והשבט החרדי. ההחלטה החכמה הזו היא בידינו, ואם לא נעשה כך - הדרדור יימשך והאסון, חס וחלילה, יגיע.

ובהמשך לנושא מילוי החובות של כל אזרח - אני מוכנה לכבד את דעתם של הערבים שלא לשרת בצה"ל. אבל איני גורסת שיש לפטור אותם ממילוי חובתם האזרחית, במשך זמן שירות שזהה לשירות בצבא של החיילים. אם הם רוצים להמשיך ולהיות אזרחים של מדינת ישראל, שיישאו בחובות. תרומתם בעזרה בבתי חולים חשובה לא פחות משירות בצבא. וחסרון כוח האדם בבית החולים מדרדר את השירות הרפואי במידה שאין לשאת אותה. גם בעיה טעונה התייחסות. כי אם אינם מוכנים למלא את חובתם בשום אופן, יש להותיר אותם (כמו את החרדים) כתושבים, אך לא כאזרחים. דהיינו - ללא זכות בחירה לכנסת, וללא כל המענקים להם זוכים האזרחים. השלום בין הפלגים חשוב יותר מכל. וכל ההפגנות ועשיית הרוח של פלגנים למיניהם לא יוסיפו אורך-חיים למדינה, אלא רק יחלישוה. יש להתמקד בעיקר - לפתור את הבעיה ב-הא הידיעה בפניה אנו ניצבים כיום, ובא שלום על ישראל.