בצלם אלוהים או בצל האגו

כל כך הרבה יצירות מעולות כתב אהוד מנור, ומתי כספי הלחין ועיבד אל תוך מרחב התזכורות הנצחיות למי שאנחנו באמת, בעולם ההוויה שמאחורי החוויה. אחת הטובות שנעשו על-ידי השילוב המוכשר הזה, מזכירה לנו את עברנו, את המקור, את מה שהיינו פעם עוד בטרם החלה ה"מציאות" שלנו לזהם את ההוויה של "בצלם אלוהים". את מה שאנו באמת, עוד מן העת שלפני שנפשותינו הזדהמו עם אגו כובש ומשחית. "אי שם עמוק בתוך תוכנו, טמונים קולות וזכרונות, מראות רבים שכבר שכחנו, ספרי פלאים ומנגינות... עולם מופלא של ילדותנו, רדום בפנים בצל צלילים, איתנו הוא עד יום מותנו, חבוי בתוך תילי מילים..." זה לא מקרי שכולם (או כמעט כולם, כי יש חריגים) אוהבים ילדים. יש בילד רך, שזה עתה נולד, תמימות של הוויה טרייה, שלמות של "העתק נאמן למקור", איכות אלוהית ונשגבת של רוגע ושלווה נצחית, כזו המזכירה לנו מי אנו באמת, ומי היינו לפני שהאגו תפס את מקומה של ההוויה האלוהית של נשמתנו.

יש בילדים המון איכויות שאנחנו מצליחים לקלקל עם הרעש הקולני שלנו, זה הרעש התת-הכרתי שאנו יוצקים במנות גדושות אל תוך ההוויה הזכה-נקייה הזו, של הברייה הקטנה שזה עתה באה לעולם. אנו מביאים אל חייהם החל מן הרגע שנולדו את כל ה:"קוצי-קוצי", "מי יפה של אימא?", "לא לבכות!", "עוד מעט יבוא שוטר", "תגידי א-ב-א", "למי יש יומולדת?", "לא אומרים איכס על אוכל", "ילד טוב אומר תודה ונותן נשיקה לדודה"... עולם ה"מבוגרים" המנותק מן ההוויה, מרגיש צורך להרעיש את עולם ההוויה של הילדים, על-מנת להשוות 'תדר' בין העולמות. אנו מלמדים את הילדים שהרעש חיובי וחיוני, ולעומתו - החיבור לאמת הפנימית, לעולם הרגשות, למהות האמיתית שלנו, אל מה שנמצא "אי-שם עמוק בתוך תוכנו", החיבור הזה הוא משני לעולם ה"מציאות" המבוגרת.

האגו של המבוגרים, המנותק מן ההוויה האלוהית, מאלץ את הילדים לפתח אגו משל עצמם, על-מנת להיות מסוגלים לבטא את עצמם. האגו שולט בעולם המבוגרים. על-מנת להשתלב בעולם המבוגרים, נאלצים הילדים לפתח את האגו שלהם, עד הגיעם אל הנקודה שבה הוא משווה את עצמו ועולה על הממוצע. שם, בנקודת דיכוי הרצון הטבעי של הילד, שם בדיוק מתחיל המסע אל האגו שלנו, עד שהוא מתייצב שם יום אחד במלוא "הוד", "הדר" ו"תפארת", והוא מעלים את צלם רום ההוויה האלוהית שלנו מאיתנו, ומטמין את ההוויה הפרטית הנשמתית שלנו בחצר, כפי שכלב מטמין את העצם הגדולה שלו במקום המחבוא.

למן הרגע הזה, זה כבר באמת "אי-שם עמוק בתוך תוכנו". החל מן הרגע הזה, יש מאיתנו מי שמאבדים את הקשר עם צלם האלוהים שלנו, ונקודת הציון שבה קברנו את עצמנו בחצר הולכת ונשכחת. ולעומת אלה מאיתנו שאיבדו את עצמם בחצר, יש מי ששומרים בקנאות על הקשר הזה עם ההוויה של עצמם, אבל רק ב-ד' אמות. כך נולדים "שירים למגירה", וכך באים לעולם דיכאונות ומכאובים, הנובעים מן המרחק בין מי שאני ב"מציאות" ומי שאני ב"אמת". המציאות והאמת מתערבבות זו בזו, ויוצרות בליל של 'הוויה' עם 'חוויה' עד כדי אובדן כמעט מלא של הזהות והחיבור עם 'צלם אלוהים' שלנו.

הניתוק הזה מוליד דיכוי (עצמי וסביבתי), וכיבוש (היצר שלי וצרכיהם של אחרים), ופחד (מפני אובדן או כליה של עצמי, אשר מצדיק את הפחדת האחר ואובדנו או כליונו). האגו האנושי הופיע במלוא "הדרו", והוא כבר אינו מהווה כלי שרת בידי האדם, אלא הופך לשליט הבלתי מעורער של האדם. הזנב מכשכש בכלב והכלב כבר שכח איפה בדיוק בחצר הוטמנה העצם של הצלם. ואז באה להקת כוורת וחידדה את הנקודה - "אבל הכלב מת מזמן, זהו עצם העניין". התמימות שבאה עם הילד דרך עולם הנשמות אל "המציאות" שנמצאת מחוץ לגן העדן, טמונה עכשיו היטב "אי שם עמוק בתוך תוכנו". אומנם האיכות של "בצלם" לא הולכת לאיבוד לנצח נצחים, והיא נמצאת איתנו ומלווה אותנו, אך היא תלויה שם בתוכנו, מאחורי הקלעים על הבימה עליה מתרחש משחק החיים שלנו, קטנה ומבוישת, דחויה ומרוחקת. האיכות של "בצלם" כבר מאולפת לשבת בצד ולהשאיר את מרכז הבימה לדמויות הדומיננטיות שאילפו אותה. מן השלב הזה ואילך, אנו מחיים אותה בעיקר באמצעות האגו, במינונים קטנים ומאוד אגואיסטיים.

ואז בא בצלם. מצלם תמונות מן "המציאות" של האגו, ומזכיר לנו מי אנו באמת כאשר אנו משחקים על הבימה את "המציאות" של האגו והכוחנות, כאשר אנו עושים שימוש בבריות עם הצלם שסביבנו, בבריות המהלכות בתוכנו וצלם אלוהים שלהן כבוי בתוכן ממש כשם שהוא כבוי בתוכנו. אז בא בצלם. והתמונות הללו התלויות שם מעלות בנו כעס עצום עד כדי חימה ותחושת מלחמה. הרי זה לא נכון, אנחנו לא כאלה. הניצוץ האלוהי לא כבה בנו. הרי יש לנו את עצם הצלם שלנו טמונה אי-שם בחצר האחורית. אנחנו מכילים את צלם אלוהים ולא ייתכן שאנחנו מי שניבט אלינו מן התמונה שצילם "בצלם". אז בא בצלם. ואנחנו מתקוממים כי בתמונה נראה ציבור של אבודי צלם, ציבור ששכח את צלמו של אלוהים, והוא עושה שימוש בטרגדיה של עצמו כדי להצדיק את אובדן צלמו בעיני עצמו. מן התמונות הללו ניבט אלינו עם שבו האגו בא לידי ביטוי על-ידי האשמת האחר בשיכחה של שואתנו, בזמן שאנו בעצמו אונסים את השיכחה הזו על הצלם של שכנינו. צלם מוכה אינו יכול לזכור את צלמו של המכה בעת שהוא בעצמו מוכה, ואז הוא רץ מהר אל האגו של עצמו לקבל הגנה מפני המכה.

הצלם האירופי שהיכה את הצלם המוכה שלנו, גרם לאגו שלנו לחפש לעצמו מפלט ולהקים מדינה. רצינו מדינה שבה הצלם שלנו יוכל לפרוח ולהיות אור לגויים. וראה איזה פלא. הפכנו לבעלי הבית, התבגרנו, נערים היינו באירופה כאשר חטפנו, באנו לישראל וזקנו בה, וכעת אנו מאלפים את שכנינו ומפתחים עבורם את האגו שלהם.

כל אגו מנוצח בסופו של דבר על-ידי עצמו, בעיקר, משום שהוא איכות של צל ולא של אור. האור הוא הניצוץ האלוהי הטמון בצלם האדם שבנו, ולא בצל האדם שפיתח האגו שלנו. אנחנו יכולים להמשיך להרבות ולספר ביציאת מצרים ולהישאר עבדים לצילו של האגו האנושי, ואנו יכולים להרבות ולספר ביציאת מצרים כדי להזכיר לעצמנו את הצלם האלוהי שבנו, בכל אחד ואחד מאיתנו כבני אדם שנבראו בצלם, ועל-ידי כך להרבות אור בעולם במקום צללים, להרבות חירות, לעצמנו כבני אדם, לקרובים לנו ולרחוקים מאיתנו, פשוט כי כולנו, כן כולנו, כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאיתנו, הולך מעימנו, משהו מת בנו.