במשך מאות שנים חיו במזרח התיכון בני דתות רבות - מוסלמים, נוצרים, יהודים, דרוזים, עלאווים, זורואסטרים, צבאא'ים, מנדעים, אחמדים ובהאא'ים - אלו לצד אלו, תחת שלטון האיסלאם, שלעתים רדה במיעוטים ביד קשה, ולפעמים איפשר לדחוק לשוליים את ההבדלים ביניהם ולהתנהל במרחב הציבורי באופן סביר. במאה ה-19 החלו רוחות המודרנה לנשוב באירופה, ובראשן הסוציאליזם, הליברליזם והלאומיות. נוצרים שהיו בקשר עם תרבות אירופה היו ממבשריהן וממפיציהן של האידיאולוגיות האירופיות במזרח התיכון. אלו אמורות היו להקנות לבני המזרח התיכון תחליף מודרני לזהות המסורתית הדתית, האתנית, השבטית והעדתית, וכך ליצור בסיס תודעתי חדש, משותף, שעליו ניתן לבנות חברה חדשה ומודרנית שבה בני כל הדתות שוות זו לזו, ומדינה אזרחית, מודרנית כמו באירופה, שכל תושביה שווי זכויות וחובות.
אלא שהאידיאולוגיות המודרניות שיובאו מהמערב מנוגדות לרוח האיסלאם הקובע כי "האיסלאם עליון ושום דבר אינו מעליו", ויהודים ונוצרים יכולים לחיות תחת כנפיו כ"בני חסות", כלומר כבעלי זכויות פחותות מאלו של מוסלמים. המדינות המודרניות, ובעיקר המהפכניות (סוריה, עירק, מצרים, דרום-תימן, לוב), ניסו ליצור שוויון בחוק בין מוסלמים ונוצרים. בכך הרגיזו את קנאי האיסלאם, ששמרו בדרך כלל על השקט כדי לא לספק תירוץ למדינה בעלת השלטון האוטוריטרי להכות בהם ביד ברזל.
מטבע הדברים, האידיאולוגיות השוויוניות המיובאות משכו את המיעוטים הדתיים, שכן הן היקנו להם "תעודת הכשר" להיכנס - כשווים למוסלמים - למעגלות החברה, הממשל, המנהל, התרבות, ההשכלה והפרנסה. נוצרים מילאו תפקידי שרים, ראשי ערים, שגרירים ומנהלים, כמו גם תפקידי קצונה בצבאות ערב. שר האוצר הראשון של מדינת עירק המודרנית היה יהודי, בסוריה עלאווים ניהלו את המדינה החל מ-1966, ודרוזים מילאו תפקידים בכירים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 נראה שהתודעה הלאומית השוויונית הסירה לתמיד את ההבדלים המסורתיים מסדר היום הציבורי.
בכל אשם "המערב"
אלא שבתהליך מקביל, במהלך עשרים השנה האחרונות, המדינה הערבית המודרנית מאבדת את עוצמתה, בעוד שהמגזרים החברתיים השונים מתחזקים והמנהיגות המסורתית שלהם מקבלים יותר ויותר תשומת לב. שני גורמים עיקריים תרמו לתהליך זה: האחד הוא שיח זכויות-האדם שחלחל לתודעת הציבור, והאחר הוא אמצעי התקשורת, ובעיקר ערוצי הלווין, שהתמקדו באדם הבודד, במצוקותיו, רצונותיו ושאיפותיו. תשומת הלב הציבורית עברה מהאידיאולוגיה הנעלה אל המציאות המרה, מהמדינה הדיקטטורית אל החברה מבקשת הזכויות. האידיאולוגיות השוויוניות ירדו מגדולתן, לאחר שהתברר לציבור שהן אינן יותר מסיסמאות נבובות שנועדו להצדיק את קיומן של הדיקטטורות. ואלו האחרונות נכשלו באבטחת חיים סבירים, כלכלה יציבה, ביטחון אישי, עבודה, חינוך, רווחה ובריאות למרבית האוכלוסיה.
התבוסות שנחלו מדינות ערב מידי ישראל, ובמיוחד זו של מלחמת ששת הימים, תרמו לתחושה הכללית של אכזבה מהלאומיות הערבית ומהמשימות העיקריות שזו הציבה לעצמה - להשמיד את "הישות הציונית" ולהגיע לאחדות ערבית. כך, עם ירידת קרנן של האידיאולוגיות המודרניות שיובאו מאירופה, חזרו לגדולתן האידיאולוגיות המסורתיות, המקוריות, בנות המזרח התיכון, השבטיוּת והאיסלאם, ועימן התפיסות הפרטיקולריסטיות, הבדלניות, המבוססות על תדמיות, סטריאוטיפים וההלכה האיסלאמית. אלו חיפשו את האשם במצב הגרוע של המזרח התיכון, והנטייה לראותו בשונה, באחר, הושיבה מייד את הנוצרים על ספסל הנאשמים.
"המערב הנוצרי" נתפס על-ידי גורמים איסלאמיים מסורתיים כאחראי לכל צרות האזור. הקמתה של מדינת ישראל, חימושה וחיזוקה נתפסו כפרויקט "מערבי" ולכן גם "מזימה נוצרית". במהלך עשרים השנה האחרונות גם התגברה חדירה של רעיונות מתירניים אל החברות המזרח תיכוניות, בעיקר על-ידי ערוצי הלוויין והרשת. רעיונות אלה מציבים אתגר לא פשוט למערכת הנורמטיבית האיסלאמית ולערכי המשפחה והצניעות המקובלים באזור. חוגים איסלאמיים מסורתיים הטילו את האחריות להידרדרות המוסרית בחברותיהם על "המערב", המונהג על-ידי נוצרים. המלחמה שניהל המערב נגד עירק ב-1991 תחת פיקודה של ארה"ב, כמו גם המלחמה שניהל המערב נגד אל-קאעידה באפגניסטן החל מסוף 2001 ("מסע צלב" כפי שכינה אותו בנשיא ג'ורג' וו. בוש) והפלישה לעירק במארס 2003, הגבירו את הזעם באזור נגד המערב "הנוצרי". התמיכה המסורתית של "המערב הנוצרי" במיליארדרים מדושני העונג במדינות המפרץ עתירות הפטרודולרים, מעוררת גם היא את קנאת ההמונים הערביים - העניים, המובטלים, הבורים והחולים - וקנאה זו מתורגמת לזעם נגד הנוצרים המקומיים.
סיבה נוספת לשנאת נוצרים היא ההבדל הגדול בין מדינות המערב "הנוצריות" ובין מדינות האיסלאם: המערב משגשג, פורח, עשיר, מפותח, דמוקרטי, מכבד זכויות אדם ואזרח, ילד ואשה, ואילו החברות המזרח תיכוניות מפגרות, עניות, מאובנות, דיקטטוריות, אלימות ודורסניות. הבדלים אלו יוצרים קנאה בקרב עמי המזה"ת וזו מולידה שנאה. גם שנאה זו מופנית כלפי "המערבי", ונציגו המקומי, כלומר הנוצרי. ניתן לומר ככלל, שככל שהבעיות במקום מסוים במזרח התיכון התגברו והסתבכו, כך רבו והתעצמו הבעיות שהסביבה המוסלמית הסֵבה לנוצרים.
כבר בימי מלחמת העולם הראשונה, טבחו המוסלמים הטורקים יותר ממיליון נוצרים ארמנים על-רקע החשד שהנוצרים משתפים פעולה עם מעצמות אירופה נגד השלטון המוסלמי הטורקי שהובס במלחמה. חסד עשו אומות העולם עם טורקיה כשהעלימו את המרכיב הדתי, שכן אילו נקרא הטבח "טבח הנוצרים" כפי שזה אכן היה, הייתה טורקיה המודרנית נושאת אות קין בעייתי מאוד על מצחה הפוליטי עד היום הזה.
בעירק היו מאז 2003 מספר פיגועים קשים בכנסיות בשעות שהן היו הומות אדם, כנסיות אחרות נפרצו ונבזזו, גברות נוצריות אולצו לחבוש כיסוי ראש ברחוב, בתי נוצרים נפרצו ונשדדו, ועסקים של נוצרים סבלו מהצקות. כיום נותרו בעירק כמחצית מהנוצרים שהיו בה בשנת 2003.
במצרים היו בשנים האחרונות מעשי טרור רבים נגד קופטים כשיצאו מכנסיותיהם, ורבים מהם נהרגו ונפצעו. זכורה במיוחד מכונית התופת שהתפוצצה סמוך לכנסייה באלכסנדריה בליל ראש השנה של 2011, שהביאה למותם של כ-40 איש ופציעתם של כ-200. מצרים שהמירו את דתם מאיסלאם לנצרות התקבלו בקרב הנוצרים כגיבורים, אך עברו בכך על החוק המתיר המרת דת מנצרות לאיסלאם אך לא להפך. לא עובר יום מבלי שתירשם בו פעולה אלימה כלשהי נגד קופטים במצרים. כתוצאה מכך מהגרים הקופטים ממצרים במספרים גדלים, ועל-פי ההערכה בין רבע לשליש מהם היגרו עם השנים.
בסודן, מלחמת האזרחים הארוכה ביותר בעולם, שהתנהלה בין הצפון האיסלאמי והדרום הנוצרי והפגאני, הפילה שני מיליוני חללים במהלך יותר מ-50 שנה. סלפים בתוניסיה שחטו לעיני המצלמה צעיר שהתנצר. כל תולדותיה של לבנון הנוצרית ב-80 שנותיה היא ניסיון להקים ולתחזק מדינה שנבנתה עבור המיעוט נוצרי המרוני, לשרוד במדינה ששליטת חיזבאללה השיעי בה הולכת ומתחזקת, ולהיצמד למקומם ההיסטורי, הר הלבנון, למרות הפיתויים להגר למדינות אחרות שבהן החיים יותר נוחים ושלווים. כתוצאה ממאבק הקיום שאינו פוסק, היגרו מלבנון במשך השנים בין רבע לשליש מתושביה הנוצרים.
המצב בסוריה בשנה וחצי האחרונה מאיים גם הוא על המיעוט הנוצרי החי במדינה. הנוצרים באופן מסורתי שיתפו פעולה עם שלטון אסד, שכן הוא הבטיח להם, כמו למיעוטים אחרים, ביטחון. בשל הזדהותם עם אסד, הם נתונים כיום להתנכלויות, ולמעשי רצח, שוד וביזה מצד הרוב המוסלמי. האנרכיה השוררת בחלק מהמקומות מאפשרת למוסלמים לפרוץ לכנסיות, לעסקים של נוצרים ולבתיהם הפרטיים, לשם ביזה ורצח. לא ידוע מהו שיעור הנוצרים שנמלטו מסוריה, וההערכה היא שבין עשירית לחמישית מאלה שחיו בה עד לפני שנה וחצי כבר אינם חיים בה.
ברשות הפלשתינית - בעזה, ביהודה ובשומרון - הנוצרים סובלים מאפליה מובנית: הספרייה הנוצרית בעזה נשרפה, לחצים מופעלים על צעירים נוצריים להתאסלם, מוסלמים השתלטו על בתי התושבים בעיירה הנוצרית בית ג'אללה שמדרום לירושלים כדי להפכם לעמדות ירי על שכונת גילֹה, וכל תושביה של בית ג'אללה נמלטו לדרום אמריקה. מחבלים מוסלמיים נמלטו מידי צה"ל אל תוך כנסיית המולד בבית לחם והפכו אותה למקום מקלט, תוך שהם מחללים אותה. כרבע מהנוצרים שחיו בעבר בשטחי הרשות הפלשתינית היגרו ממנה.
מאז שפרץ "האביב הערבי" בשלהי 2010, מתברר כי פרויקט הלאומיות הערבית נכשל, ועמו מתדרדר אל האבדון מושג המדינה הערבית המודרנית. האיסלאם המתגבר והשבטיות המתחזקת מטילים צל כבד של איום על הנוצרים במזרח התיכון, והם מסיקים את המסקנה היחידה האפשרית ומסתלקים בהמוניהם מהאזור. אף האפיפיור הביע לאחרונה את דאגתו הגדולה ביחס אליה.
אגב, המדינה היחידה במזרח התיכון שבה מספר הנוצרים אינו מצטמצם הוא מדינת ישראל. האם למישהו יש הסבר לכך?