ביום שישי צוין ט"ו באב, הוא חג האהבה. רבים מהמאוהבים והמאוהבות הצעירים אולי משוכנעים שהאהבה הומצאה על ידם וחג האהבה הינו חג מודרני המוצא ביטוי בפייסבוק או בטוויטר, במועדון ריקודים ממותג, או במכון ספא המציע מבצעים מושכים ליום זה. אז זהו שראוי שוב להזכיר: המקור לחג האהבה הוא ככל הידוע ספר הספרים שלנו, התנ"ך. זה הספר שלמרבה האכזבה, השיעורים בו נחשבים אצל רבים, ולא בצדק, כמשעממים ולא אהודים. ומדוע זה מאכזב? כי התנ"ך הינו ספר מדהים המכיל סיפורים דרמטיים, טראומתיים, על אנשים שחיו לפני אלפי שנים וכל כך דומים לנו.
אז מדוע אם כך הרייטינג של לימודי התנ"ך בתיכונים ולא רק החילוניים הוא נמוך? כי המורים ברובם לא מצליחים להחיות את הנושא, להראות כמה הוא קרוב אלינו ויפה, כמה המסרים של התנ"ך הינם כפי שאמרה המשוררת "פשוטים ויפים ומותר בם לנגוע ומותר ומותר לאהוב." למרות שאני דתייה אני מוכרחה להגיד שפרשני התנ"ך עשו - ומורים רבים ממשיכים לעשות גם כיום - נזק רב בכך שרידדו את התנ"ך לפחות בכל הקשור לאהבה. התנ"ך מלא דמויות של אנשים בשר ודם, אנשים יצריים מאוד ואף נשים יצריות בעלות מיניות חזקה וחופשית. הנשים בתנ"ך הן לא רק אובייקטים מיניים, אלא גם נשים שכשבא להן, הן יוזמות יחסי מין. המפרשים ניסו לטאטא את המיניות של הגברים והנשים אל מתחת לשטיח וחבל. לא הייתה להם זכות.
אירוטיקה וחושניות
בסיפור דבורה הנביאה ישנו מפגש מדהים בין אישה זו שהייתה מנהיגה לאומית ושר צבאה ברק. היא אומרת לו שצריך לצאת למלחמה עקב מעשי טרור של הכנענים והוא אומר לה, "אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי לֹא אֵלֵךְ". היא כבר הייתה נשואה ללפידות, הותירה את הבעל בבית ונסעה אחריו לביתו, לא רק לשדה הקרב. אז המפרשים אומרים, מה דבורה תלך אחרי איש אחר? וכמה מן המפרשים הסבירו שהיא הייתה אשתו של ברק ולפידות הוא הוא ברק. זה פירוש שהוא פשוט לא נכון ונוגד את הכתוב. למה לא לתת את היופי של התנ"ך, המבליט את המסתורין של האהבה?
קחו את שיר השירים. אסופה נפלאה של שירי אהבה ארוטיים שממש גורמים להסמקה נעימה. המפרשים לא יכלו להשלים עם תוכן זה ואמרו שזו אלגוריה ליחסים בין עם ישראל לקב"ה. אבל הבסיס הוא מאוד ארצי, חושני, מיני. למה להתעלם ממנו?
אחד היסודות המקסימים ביותר בתנ"ך, מבחינתי, הוא שהאנשים המתוארים בו - אף שחיו לפני אלפי שנים בחברה ובמשפחה בעלות מבנה שונה בתכלית מאלה שלנו, כל כך דומים לנו (ואנחנו להם) ברגשות, בתקוות, בחרדות ובטלטלות שעברו בחייהם. רבים מאלה קשורים באהבה בתוך ומחוץ לנישואין ובקנאה, הדומה באופן מדהים לרגשות ולמעשים בתחומים אלה הנפוצים בקרבנו כיום.
רוח התקופה השתנתה. התנ"ך אינו נגד מין ואף חוגג יחסי מין בתוך מסגרות מסוימות. אבל ברבות הימים באו תרבויות חדשות ובהן הנצרות, ופתאום הסטנדרטים של הצניעות הפכו חמורים יותר וניסו ליישם אותם גם על התנ"ך. לדעתי לא בצדק. אנחנו מתחברים לדמויות התנ"ך משום שהן היו אנושיות, בני אדם בעלי חולשות ותשוקות. ככה הם היו, ככה הם מתוארים ולכן אנחנו יכולים להתחבר אליהם. לו היו מלאכים מהשמיים אז מה הטעם שנקרא עליהם?