משה סילמן איננו גיבור. הוא אינו גיבור תרבות. הוא אינו גיבור מצב. הוא אינו קרבן הביורוקרטיה. משה סילמן חטא לאנושות בהציבו דגם שלילי להתמודדות מול קשיי החיים. אדם השולח יד בנפשו, חוטא לעצמו ולחיים שניתנו לו. ובוודאי שהוא חוטא לחברה בהציבו דוגמה תבוסתנית לכוח החיים. אבל בעל-כורחנו הוא הפך לסמל ולמוביל דרך שלילית.
מעשה ההצתה האחרון של הקשישה מראש העין צריך להעיר מישהו. גל ההצתות העצמיות מטריד ומפחיד, ומזכיר לנו שכל מעשה הנעשה בעולם משפיע על סביבתו. אם לטוב ואם למוטב. אבל זה לא צריך להשכיח מאתנו את העובדה שסילמן ודומיו הם אולי קרבן הסביבה הלא-תומכת. הסביבה קרת-הרגש, המבקרת יותר משהיא קשובה לכאב ולצער. הסביבה העכשווית הדורשת מאדם אחריות למצבו, גם כשהוא חלש ונחלש מול סבכי ביורוקרטיה אטומה העסוקה ביישום חוקיה הקרים וטרודה ביישום האמת שלה. מה שעל כך נחרב בית המקדש - על שדנו דין של אמת.
אז יכול להיות שלא באמת כולנו משה סילמן. אלא אולי כולנו אשמים. שהרי כל ישראל ערבים זה לזה. ואם נפגע מישהו, אם פגע בעצמו – אשמים אנחנו.
הנקודה היהודית
אם כי התורה רואה בחומרה רבה התאבדות. היא מציבה את הסביבה כאחראית לקשיי הזולת וכמחוייבת לתמוך בו ברגעים קשים. וכך נאמר על הנוטל חייו בידיו במסכת ברכות ב: "המאבד את עצמו בדעת - אין מתעסקין עמו בכל דבר. רבי ישמעאל אומר: קורין עליו 'הוי נשלחה, הוי נשלה'. אמר לו רבי עקיבא: הנח לו בסתמו. אל תברכהו ואל תקללהו. אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים. כללו של דבר: כל שהוא לכבוד החיים, הרבים מתעסקין בו; וכל שאינו לכבוד החיים, אין הרבים מתעסקין בו".
אבל מנגד, אין התורה פוטרת אותנו מאחריות למצב הקשה של שכנינו ומכרינו, והיא רואה אותנו אחראים למצבו של האחר. "כל ישראל ערבים זה לזה". לא ייתכן שתשב לך בביתך שבע ושמח כששכנך סובל, כואב, רעב או כל צרה אחרת. וכן: "הלוא פרס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכסיתו ומבשרך לא תתעלם" [ישעיהו נ"ח, ז'] - לא יכול להיות שתיהנה מארוחתך כל עוד לא פרסת לרעב מלחמך. לא ייתכן שתגיד שהכל טוב לך, "ישתבח שמו לעד", בעוד חברך אינו מוצא עם מי לדבר. כשהוא מחפש "לב שומע", כי "עולם חסד ייבנה" [תהילים פ"ט, ג']. תפקידך אתה – אחיו, שכנו, חברו, מכרו, איש מישראל - לסייעו ולחזקו.
המוסריות שביהדות
אז עם הגינוי למעשהו המטריד של סילמן ז"ל, כדאי שנתעורר לחמלה ולהקשבה, להכלה ולאמפטיה לאותם שהחיים קשים עליהם, ונראה מה אנו יכולים לעשות למענם. שהרי לא ייתכן שאחיך יסחב משא כבד על גבו ואתה תעבור ולא תסייע. גם אם זר הוא לך. גם אם שונא הוא לך – מוטלת עלינו מצוות: "עזוב תעזוב עימו" [שמות כ"ג, ה']. מצווה שעל טעמה מסביר בעל "ספר החינוך": "טעם המצווה היא ללמד את נפשנו במידת החמלה, שהיא מידה משובחת, ואין צריך לומר שחובה עלינו לחמול על האיש המצטער בגופו, אלא אפילו המצטער באבדת ממונו, מצווה עלינו לחמול עליו ולהצילו... והעובר עליה ביטל עשה, ומראה בעצמו מידת אכזריות שהיא מידה מכוערת. וכל שאינו מרחם, אין מרחמים עליו מן השמים, שאין ראוי גופו לקבל רחמנות" [מצווה פ].
מכך מובן שבחברה החרדית זה לא יכול לקרות, ולא רק בגלל החיוב לשמירת החיים שקיבלנו. החברה הדתית מחויבת, איש לרעהו. מערכות החסד הדתיות עצומות ומעניקות גם למי שלא ממש רעב. גם למי שקשה לו מאוד. מערכות החסד הדתיות מעניקות גם הקשבה ותמיכה נפשית. ככה זה עם בסיס מוסרי-דתי גבוה. ככה זה כשיש יראת אלוקים וכשיודעים שהכל ממנו יתברך. ואנו רוצים ללמוד ממידותיו ולהיות מעניקים וקשובים. ואם נופל מישהו – הרי החברה סביבו צריכה לבדוק עצמה. לא אותו. הוא כבר...איננו.
תפישה יהירה
אבל האופנה העכשווית, השבעה והמפוטמת, אוהבת להוכיח קשי-חיים ויום וללמדם בינה בעניין חשיבה עצמית חיובית, התגברות, העצמה. חישבו חיובי, קיראו בספרים המלמדים זאת, ולכו תצילו עצמכם. ואם לא – חבל... זה כמובן יפה למי ששבע ושאנן בביתו המוגן ששום הוצאה לפועל לא תקיש על דלתו, ששום נושה לא יבוא לפנותו מביתו. למי שמשכורתו מובטחת לפניו וילדיו רק בודקים את החוג הבא, האייפון הבא, את הטוב הבא שיקבלו.
אבל אטימות הלב של שבעי-היום רבה ואינה מסוגלת להבין את מי שנמצא בחום, ברעב, במלחמות יומיומיות מול ביורוקרטיה מתישה וחסרת רחמים לפעמים. וכך הרי למדנו מהמורה הדגולה מרי אנטואנט: "אם אין לחם – תאכלו עוגות". איך אפשר להבין מי שאין לו די לחם לאכול כשמולך שולחן מלא עוגות?!
התפישה המודרנית של אני, כוחי ועוצמתי – היא תפישה יהירה שלא נותנת סיכוי לחלש הסובל, לחלש המתקשה במערכות הביורוקרטיה, במערכות החיים בכלל. ויש אנשים חלשים. נקודה. ביום שנפנים זאת, אולי יתעוררו החמלה וההבנה וההקשבה לאחר ולבדיקת עצמנו.
בהציתו את עצמו הדליק סילמן את גפרור העליבות וחוסר האונים. הצית את הייאוש. והנה באש הבוערת הזו הוטלו דווקא גזירות כלכליות חדשות ומקניטות. ואני ציפיתי שתקום ועדת חקירה שתבדוק איך עוזרים לאנשים הדליקים האלה. שתקום ועדת חקירה שתקשיב, שתאזן, שתנחם ותבטיח. רק ההודעה על ועדת חקירה שכזו תוכל לתת כוח. ועדת חקירה למעמד הנמוך עד נמוך מאוד. או שאולי כל כך נמוך קשה לממשלה שלנו להגיע?!