המשותף לספורטאים שלנו באולימפיאדת לונדון הייתה, לדעתי, ההתבטאות המכובדת והישרה שלהם בסיום התחרויות, כאשר התברר להם כי לא זכו במדליה. לא הייתה האשמה של השופטים, לא הייתה האשמה של המאמן, אלא אמירות פשוטות ונכונות: "היו מתחרים טובים מאתנו" ו "לא הצלחנו להביא מדליה אף שמאוד השתדלנו" וגם "זהו ספורט, לעתים אתה מנצח ולעתים לא". הצער בהפסד ניכר בקולם.
הגדילו לעשות פרשנים למיניהם שכבר דורשים ועדת חקירה/בדיקה. אם היו בודקים מהי ההשקעה של המדינה בספורט במשאבים ובחינוך מול מדינות אחרות כדי לשפר את סיכויינו, מה טוב, אבל הבקשה לוועדת חקירה נועדה להדיח אנשים, מנהלים, מאמנים ואולי גם ספורטאים.
הפער בין מדליה למקום הרביעי או החמישי הוא לעתים עשירית שנייה. בספורט כידוע גם לאלת המזל יש תפקיד. התבוננות מה ניתן לשפר בהתייחסות המדינה לספורט ברוכה, חיפוש ראשים לעריפה אופיינית לנו, אבל לא תקדם את הספורט בישראל.