|
מה שהפך את בי. ג'י למנהיג, ללא מתחרה, הוא שילובן של התכונות הנעלות שהתגלו אצלו ושמהן הוא בעצם קורץ: יכולת של ביצוע וארגון, נחישות, יכולת השפעה והתמדה, השקפת-עולם מגובשת, אמונה ודבקות במעשים שהוא עושה, יכולת להלהיב במעשים ובנאומים, ויכולת לתת דוגמה אישית לזולת. לשום מדינאי בארץ הזאת, זולת דוד בן-גוריון, לא נזקפו כל התכונות האלה במקשה אחת.
גם כששחה כנגד הזרם השכיל בן-גוריון להשיג את מה שרצה, לתועלתה של המדינה כולה. כך, למשל, הוא העביר במוסדות היישוב את החלטתו הנועזת להקמת המדינה, חרף הססנותם והתנגדותם הנמרצת של הימין והשמאל כאחד, ובתוכם אפילו מפא"י, מפלגתו.
|
|
|
|
|
סלון ביתו. פשטות וצניעות [צילום: פלאש 90]
|
|
|
באותה מידה עלה בידיו גם להקים את הכור בדימונה ולהחליט על מבצע סיני, בתיאום עם צרפת ובריטניה, אף שהוכרז בפי הכל כהרפתקן בלתי-נלאה. לזכותו אף נזקף הסכם השילומים, חרף ההתנגדות הציבורית העזה, כשהוא מציל בכך את המשק הישראלי מאובדנו המוחלט. מפירותיו של ההסכם הזה נהנו מאוחר יותר גם יריביו הפוליטיים.
חרף מעמדו הרם כראש הממשלה ושר הביטחון היה בן-גוריון איש צנוע בכל רמ"ח אבריו. שלא בדומה לברק מאקירוב ולנתניהו מקיסריה, הקים בן-גוריון את ביתו בבית דל בשדרות קק"ל בתל אביב, מוקף בשכנים נוסח "עמך"; וגם מאוחר יותר, כשפרש, דאג להתיישב בקיבוץ שדה בוקר, בצריף מן השורה, ובלבד שלא לנקר, חלילה, עיניים. וכמו כל חבר-משק אחר הוא לא בחל בעבודה בדיר ושימש בכך דוגמה ומופת לחזון ההתיישבות בנגב ולכוחו של הפרט להפריח שממה.
ואחרי כל אלה, היכן יש עוד בארץ הזאת מנהיג שכזה?
|
|