בין סרבנות לעריקה
מאמרו של חילי טרופר (4.10.04), תחת הכותרת "סרבנות היא סרבנות", לוקה בשתי שגיאות בסיסיות: הוא אינו מבחין בין סרבנות לעריקה, והוא מתייחס לציבור הדתי בלבד, כאילו אין חילוניים בישראל.
ההשוואה הנעשית על-ידי טרופר ועל-ידי אחרים בין סרבנים משמאל ומימין היא חוטאת ומחטיאה. בעוד שמשמאל מדובר ב"סרבנות" שאינה אלא עריקה תוך כדי מלחמה ובאי-נכונות להילחם באויב, מימין מדובר על אי-נכונות לבצע פקודה בלתי-חוקית בעליל ובאי-נכונות להילחם באחים. ההבדל בין שני הסוגים הוא עצום, ואסור לטשטשו ולהעמידו על אותו בסיס. הוא נובע בין השאר מכך שישראל הרשמית טרם הגדירה את המלחמה כמלחמה ומתייחסת אליה בכל מיני שמות מוזרים, החל בשם הערבי "אינתיפאדה" וכלה ב"אירועי הטרור", "העימות הנוכחי", "לוחמה בעצימות נמוכה" ועוד. וכשאין מלחמה אין גם אויב, וצצים רעיונות מסוכנים להפנות את הצבא מול אחים במקום מול האויב. מי שמסרב לבצע טרנספר עושה זאת כי מדובר בפקודה שדגל שחור מתנוסס עליה, שאסור לתיתה ושאסור לבצעה, ולפיכך עמדתו מוסרית, וסרבנותו היא אמיתית וללא מרכאות.
למרבה העיוות והצער, במציאות של ישראל 2004 ה"סרבנות" משמאל מקבלת האדרה תקשורתית. אין קושי להבחין במגמתיות האוהדת של הסיקור התקשורתי, הנותנת במה נרחבת לקבוצה קיקיונית, ומנסה לשוות לה הן ממד כמותי והן ממד איכותי, שניהם ללא הצדקה. הצגת תופעה שולית כתופעה המונית עלולה להתנהג כנבואה שמגשימה את עצמה ולסחוף גם מי שדעתם שונה מדעת ה"סרבנים". חמור ביותר שאף היועץ המשפטי לממשלה מגלה הבנה למניעיהם של ה"סרבנים".
הממד האיכותי מתחיל בעצם השימוש בשם "סרבנים" במקרה הטוב, ו"סרבני מוסר/מצפון" במקרה החמור יותר. מדובר למעשה באנשים המבטאים את דעותיהם הפוליטיות - וזה מותר - אבל תוך ניצול העבר או ההווה שלהם כאנשי צבא, הן לצורך קידום דרכם הפוליטית והן לקעקוע אושיותיה של מדינה דמוקרטית וזרועה הצבאית. למעשה מדובר במעשה בלתי-מוסרי ובלתי-חברי והפקרת חבריהם ואחיהם של ה"סרבנים". המרכאות המוצמדות ל"סרבנים" באות לציין את הניצול לרעה של מושג מתחום המוסר והמצפון לצרכים פסולים. אם מדובר באנשי צבא לשעבר, כלומר באזרחים בהווה, הרי שמדובר בהבעת דעה פוליטית ולא בסירוב למלא פקודה שממילא לא תינתן להם. אם מדובר באנשי צבא פעילים (גם במילואים), הרי שהמילה הראויה למעשה היא עריקה בזמן מלחמה, ולא "סרבנות", ועל היועץ המשפטי לממשלה לפעול בהתאם.
שגיאתו השנייה של טרופר, בנוסף לאי-ההבחנה בין סרבנות לעריקה, היא התייחסותו לציבור הדתי בלבד, כאילו אין חילוניים בישראל. שגיאה זו אופיינית לשיח הציבורי והתקשורתי בישראל המציג את העימות הפנים-ישראלי כעימות בין 4% מהישראלים - שגם ביניהם הרוב הוא חילוני! - החיים מעבר ל"קו הירוק" לבין רוב הישראלים המתגוררים בתוך הקו. שגיאה זו גורמת להשכחת מאות אלפי יהודים החיים בירושלים מעבר ל"קו הירוק" והם
מתנחלים לכל דבר. שגיאה זו מתעלמת ממיליוני יהודים החיים ממערב לקו אבל מזדהים עם אחיהם ממזרח לקו ואינם רוצים בעקירתם; שיש להם משפחה וחברים ממזרח לקו; או החיים ממערב לקו ועובדים או נותנים שירותים באזורי יש"ע.
בקרב אוכלוסיות אלה הרוב הוא חילוני, והרוב גם מסתייג ברמות שונות מרעיון עקירתם של יהודים מבתיהם בארצם בגלל היותם יהודים. רוב זה אינו שומע ואינו נשמע לדעת רבנים אלא לקול מצפונו, אבל רוב זה רואה בגירוש בני אדם מבתיהם מעשה אנטי מוסרי, אנטי יהודי ואנטי דמוקרטי, בין אם מדובר ביהודים ובין אם מדובר בערבים.
גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה
טרופר, כמו ראש הממשלה, צודקים בכך שיש להותיר את צה"ל מחוץ לוויכוח הפוליטי. נכון, אסור לממשלה להשתמש בכוחות הביטחון כדי לבצע את המעשה המכוער של עקירת אזרחים מבתיהם, ואסור לה ליצור מציאות מקוממת.
אכן, סרבנות היא סרבנות ופקודות יש למלא. אבל, מנהיגות חכמה ומפקדים חכמים לא יתנו פקודה ולא יגזרו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. הח"מ צירף את חתימתו לגילוי הדעת שפורסם לפני כחודש (ספטמבר 2004) רק לאחר שהוכללה בו הפיסקה: "אנו קוראים לממשלת ישראל שלא לתת לצה"ל ולמשטרה את הפקודה הזאת, הבלתי חוקית בעליל, שאסור לתת אותה ואסור לבצעה, ולמנוע בכך קרע בלתי הפיך בעם ובצבא".
העיקר הוא ההימנעות ממתן הפקודה המסוכנת, והקריאה היא לראש הממשלה, כדי לא להגיע לסרבנות ולקרע. לו הייתה בישראל תקשורת ממלכתית, מקצועית, חוקרת והוגנת גם מסר זה היה מועבר לציבור ולא מצונזר על-ידי זיסוביצים למיניהם החולשים על המיקרופונים ה"ממלכתיים".
יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי