הבוחלים בשררה

על-אף מעמדם הבכיר, היו בעבר וישנם עדיין בהווה קומץ נבחרי-ציבור המנהלים אורח-חיים צנוע ושבורחים כמו מאש ממנעמי השררה. למרבה הצער ניתן למנות אותם על אצבעות שתי ידיים בלבד והם הולכים ופסים מן העולם שלנו, שבו הכסף עונה על הכל. כזה, למשל, היה דוד בן-גוריון, שמיצה את כל נכסיו בספרים. להבדיל מהווילה של ביבי בקיסריה ומהפנטהאוז של אהוד ברק באקירוב, בחר מי שהיה אדריכל המדינה ומי שהיה ראש-ממשלתה הראשון, להתגורר בבית צנוע בתל אביב ובצריף מן השורה בשדה בוקר. כמוהו גם ראש הממשלה בדימוס וראש הליכוד, מנחם בגין, שמצא את משכנו בדירת שני חדרים עלובים, כשמחרה-מחזיק אחריו בנו, בני, כשהוא מוותר כחבר-כנסת על מכונית משלו ומעדיף במקומה לנסוע באוטובוס. במטבח הקיבוץ ולא שכחנו את יצחק בן-צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, שמעולם לא עטה על גופו בגד הדור; או את קדיש לוז, יו"ר הכנסת בדימוס, שאת סופי השבוע שלו העדיף לבלות כל העת במטבח הקיבוץ. ואיך אפשר לשכוח את לובה אליאב העניו, שהמיר את ראשות המפלגה שלו בהוראה בישוב-ספר, וכמוהו גם יוסי שריד, שלא בחל לעבוד במשך שנים כמורה מן השורה בקריית-שמונה בשכר זעום. לרשימת נבחרי העם הצנועים מצטרפת אף שלי יחימוביץ', שוויתרה על מכונית השרד הממוגנת שהגיעה לה בעת היותה ראש האופוזיציה. לעומתה קנתה את עולמה חברת הכנסת אנסטסיה מיכאלי כשהחליטה לבלות את לילותיה בימי ישיבות הכנסת על רצפת המשכן בירושלים, כדי לחסוך בכך הוצאות-שינה במלון. יחי ההבדל לעומת אומני צמרת, כמו אייל גולן למשל, הגורפים הון עתק תמורת הופעותיהם והמנקרים עיניים בתנאי-מגוריהם, מתגורר אריק אינשטיין, מי שהיה במשך שנים זמר הצמרת, בחדר צר ומעופש בתל אביב, בכסף קטן, מסתפק בתמלוגים זעומים ושומר על פרופיל נמוך כאמן, למרות להיטיו הכובשים לבבות. בעידן שבו הכסף עונה על הכל ושבו החלום הגדול הוא לגרוף הון עתק, הופך קומץ הנבחרים האלה לתופעה נדירה בחברה הישראלית, היכולה לשמש דוגמה ומופת לאורח-חיים צנוע, שלמרבה הצער רחוק מלאפיין נבחרי-עם אחרים.