בשורת הערך, יוהרת המחיר

יש אומרים כי "עני" הוא מי שמתמודד עם כאב החסר החומרי בענווה, בהכנעה לחלוקה הנראית כחוק טבע המושל בבני האדם. יש בהם, ללא כל סיבה המיישבת את הדעת, שועים. נדמה כי הם תמיד האחרים. יש בהם דלים, בלא סיבה שיש מי שיודע טעמה. העני תמיד נמנה עימהם. ענוותנותו ועוניו הולכים שלובי זרוע. ויש אומרים כי "אביון", הוא דל חסר כל שאינו בולם עצמו מלבקש מאחיו שיש להם כל ויותר מכל, שיסיעו בידו, הוא אובה שיתמכו בו או אפילו מתאווה בסתר או בגלוי שחלקו יהיה כחלק אחיו הברוכים משום מה יותר ממנו. חכמים אמרו כי אביונות קשה מעניות, כאילו אמרו כי מבקשי הלוואתם של אחרים לוקים בתוספת עינוי על פני הדלים הגוזרים על עצמם להתקיים בבידול עוניים, בלא מתנת בשר ודם. אבל לשון חכמים הפזורה בספרים אינה שלמה עם האבחנה הזאת שנאמרה כביכול בשמם. שמות העניות העניות פנים הרבה לה, ומפני שפניה מרובות, לשונות שמדברים בה מרובות. "שמונה שמות נקראו לו", אומר המדרש, "עני, אביון, מסכן, רש, דל, דך, מך, והלך. עני כמשמעו. אביון שהוא מתאווה לכל. מסכן שהוא בזוי לפני הכל ככתוב 'וחכמת מסכן בזויה', רש שהוא רש מן הנכסים. דל-מדולדל, דך שהוא מדוכדך רואה דבר ואינו אוכל רואה דבר ואינו שותה. מך שהוא מך לכל שהוא עשוי כאסקופה התחתונה. הלך, שכל נכסיו הלכו" [ילקוט שמעוני רמז תרס"ה]. הצד השווה בין רובן המכריע של ההגדרות האלה הוא שהמודד איננו כלכלי, אם כי אין ספק שהכלכלה, הפרנסה, הביגוד, הדיור, החינוך, כל מה שיסודו בממון, הוא ביסוד יצירת העניות. התחושה שאדם מול אדם אחר נקלע להרגיש כאסקופה הנדרסת וש"אחר" זה ממלא תפקיד של דורסן על במת החיים בכלל ועל במת חייו שלו, היא יסוד החוויה של העוני. העלבון יותר מאשר החתירה אחר הצדק שאינו ניתן לחלוקה, הוא בנפש כל גילוייה השונים של העניות האחת. מחיר הבחירה עלבון זה אינו בהכרח תרעומת על העולבים. העני אינו מכיר בשם את שועי הארץ שנטלו מן האוצר האנושי הגדול יותר משהם צריכים ומסוגלים לעכל והניחו לאחרים שאריות לקט ופאה תוך הקפדה לא להשאיר בשדה חלילה שיכחה. הדך מדוכדך כי מין האדם נברא להעשיר ולרומם, לדכא ולדכדך. בעולם בו ניתנה לאדם זכות אצילה של בחירה חופשית בין הטוב ובין הרע, בין החיים ובין המוות, משלמים מחיר כבד בעבור הזכות הכללית הזאת, כולל מחיר הבחירה של הסתפקות במועט וכולל גם מחיר הבחירה שלא להסתפק אפילו בהמון. המודעות למחיר הזה מושתתת על הדך ולא על העשיר. הקיום מול סדר זה של העולם מדכא. "אִם לֹא בָכִיתִי לִקְשֵׁה יוֹם, עָגְמָה נַפְשִׁי לָאֶבְיוֹן" [איוב ל', כ"ה] אומר איוב. לכאורה אין כוח לשנות. המציאות הנבראת מששת ימי בראשית היא כי יומו של העני קשה והרגש האנושי היחיד מול האביונית היא העוגמה. העשירים אינם בתמונה. אין בה נפש חיה לבד מבורא עולם. המדרש מתאכזר אפילו יותר מן הפשט. לא שיומו של העני קשה מפני שבין הנץ החמה עד אשמורות הלילה הוא נמשך כנצח ולא מפני שמכאוביו צורבים כפצע פתוח שעה ארוכה אחר שעה, אלא מפני "שהיום מתקשה כנגדו" [דברים רבא פרשה ט'], היום הוא פעיל, היום מייסר, היום ממלא שליחותו של ריבון העולמים. הוא מכה באביון. הוא נברא להיות יום אחר מיומו של העשיר. על מה? אין מענה שאנו יודעים אותה לשאלת "על מה" הזאת. אבל לא הכל דנים בה בפסימיות איובית כל כך. התורה עצמה אומרת בנחרצות כי אביונות היא מום עובר של האנושות "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה' בָּאָרֶץ..." [דברים ט"ו, ד'] ובאותה נחרצות, שבעה פסוקים בלבד לאחר מכן, היא אומרת כי המום הוא לעולם, "כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" [שם, י"א]. בריאה וברכה בספרי האלוהים, העניות אינה בריאה. היא תלויה בברכת ה'. בספרי האדם, היא בריאה. אבל גם מצוות פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ היא בריאה, ועולם שיש בו קיום לבריאה כזאת אינו יכול להיות הרע בעולמות. להפך. "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ עֹשֵׂה כֻלָּם השם" [משלי כ"ב', ב'] אומר החכם מכל אדם. העשיר נוצר כדי שתונח לפני האדם הבחירה של הנתינה, האתגר של עשיית חסד, כדי שיהיה קיום לאידיאלים של הערבות הבין אישית. רבי היה מכבד עשירים. רבי עקיבא היה מכבד עשירים. לא רק מפני שהם כיבדו את הסיוע שלהם, את תרומותיהם. עיתים גדול המעשה מן העושה, התומך במוסדות הוראה ומחקר ותרבות ומשפט מן המורה והחוקר והאמן והשופט שעלולים ליבול בלא שיהיה מי שישקה את חלקת חיותם. הם כיבדו עשירים בעיקר מפני שאם עושים צדקה מתקיים אידיאל הצדק בעולם, ומתעודד האמון בטובו של האדם. היכן הייתה הנתינה הופכת אות ומופת אילו לא היה מי שנותן מצוי בעולם. בנוסף, אומר המדרש, "עני פשט את ידו לבעל הבית והוא נותן לו - מאיר עיני שניהם, ואם אינו נותן לו, עליהם הכתוב אומר: מי שעשה לזה עשיר יכול לעשותו עני ומי שעשה לזה עני יכול לעשותו עשיר" [מדרש תנאים לדברים ט"ו, ח']. גם מי שקפץ ידו מהרהר ומפחד כי גלגל הוא בעולם, ומי שנוסק מעלה היום יכול שינחת מטה מחר, גם מי שפניו הושבו ריקם מכלכל בליבו תקווה. העושר והעוני בראייה זאת, עושים את העולם לטוב שבעולמות. התשובה והתקווה מתקיימים בזכות "עָשִׁיר וָרָשׁ נִפְגָּשׁוּ". שם טוב בעולם לא פחות מן האמור בזה נסוגה הפסימיות מפני הפסוק הקודם לפסוק עשיר ורש. "נִבְחָר שֵׁם מֵעֹשֶׁר רָב, מִכֶּסֶף וּמִזָּהָב - חֵן טוֹב" [שם, א']. שמו הטוב של האדם, ההד שיש בעולם למידותיו, לחוכמתו, לצניעותו, ליחסו לזולת, הוא נכס. הוא ערך. העושר הוא מחיר. "נִבְחָר" הערך מן המחיר, החן הטוב מן הזהב. העושר החומרי קיים כדי להעמיק את ההכרה במשקל הסגולי של הערך על פני המשקל הסגולי של המחיר. "טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ" אומר אותו שלמה בספרו האחרון [קהלת ז', א']. יש מי שהשמן הטוב, הרכוש הרב, העושר המופלג, קונה לו שם טוב. הוא קורא את הפסוק כאילו נאמר בו כי "שם טוב בא מן השמן הטוב". הקריאה הצינית הזאת בפסוק אינה עומדת במבחן האמת. אדם נולד, אין יודעים מה יהיו מעשיו, אם ייטיבו עם הבריות או אם יעברו בלא שיעשו רושם כלל. רק ביום מותו של האדם יודעים להעריך אם מעשיו היו בעלי משקל סגולי גדול יותר ממשקלו של השמן הטוב, אם ערכו היה נכבד ממחירו. זאת נחמה גדולה בעולם שסדריו תקיפים כל כך. לולי היו תקיפים, הייתה יכולתו של האדם לשאוף לתיקון עולם - מתקפחת, יכולתו להתבונן בנצחיות של הערך ובקוצר ימיו של המחיר - מצטמצמת או אף נעלמת, והאמונה בחידת הטוב בעולם - נסוגה וממליכה את היוהרה של הציניות.