פרשת השבת - ראה

הַבְּרֵירָה

בְּחוֹם הַקָּיִץ וְשָׁמֶינוּ עָלֵינוּ מְעֻנָּנִים

כְשֶׁבוֹחֶשֶׁת-רוֹחֶשֶׁת עֲדַת מְעוֹנְנִים

יוֹעֲצִים וִּמִתְיַעֲצִים וַחֲרָדָה מְיַצְּרִים

וְהֶהָמוֹן עַל דַּלְתּוֹת הַמְנוּסָה צָרִים

כִּי מִצָפוֹן גָּם מִמִּזְרַח הָרָעָה תִּפָּתַח

וְדִבְרֵי מֹשֶׁה אֶל הָעָם עָבַר וְנִשְׁכַּח

כְּשֶׁאָמַר אָז: לִפְנֵיכֶם בְּרָכָה וּקְלָלָה

כְּעָם מְבוֹרַךְ הַבְּרֵירָה בִּידֵיכֶם כֻּלָּה

אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים
• ויקרא י"ט לא

כִּי לְדִידָם כֹּל אֶפֶס אָדוֹן בֶּן אֲדֹנִים

כְּבַר הִתְרָחֵשׁ הַדָּבָר לִפְנֵי עִדָּן וּזְמָן

בְּפָרָס אַחֲרֵי כֹּרֶשׁ שָׁם הוֹפִיעַ הָמָן .

(סֻלַּק המלך- אש-שח וחומיני י"ש כמלך נמשח)

לנצח את האויב שבלב

אויבו הקשה ביותר של האדם מצוי בקרבו, במקורותינו נקרא יצר הרע. אך גם ידידו הטוב של האדם שוכן בקרבו והוא מכונה יצר הטוב. וכל שצריך לנצח את האויב שבלב, במלחמה המתמדת שמנהל האדם בקרבו בין יצר הרע-האויב לבין יצר הטוב-הידיד. במלחמה פנימית זאת אצל האדם, צריך לתת לידיד האדם - יצר הטוב לגבור על אויבו של האדם - יצר הרע. יצר הרע מטבע היותו רע ממיט על האדם קְּלָלָה ועל זולתו ויצר הטוב מעצם היותו טוב מביא על האדם בְּרָכָה ועל זולתו. לא בכדי שם משה בפני העם את הברכה והקללה ומצביע על הברכה, שבעקבותיה : וירשתם אתה (את הארץ) וישבתם-בה (יב/לא) דוקא לאחר דבריו שאמר לעם בסוף פרשת עקב, בפנותו אל העם להרגיעו מפני אויבי ישראל העתידים להלחם בהם בְּאָמְרוֹ לו : לא יתיצב איש בפניכם פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם. (עקב יא/כה) . עתה משאמר להם כי אל להם לחשוש, בא ופרש להם לאמר, זאת בתנאי שיבחרו בברכה ולהתרחק מן הקללה. הנשק הטוב שיהיה לעם הוא כוח ההרתעה שקבל ביטוי במלים אלה: פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ (עקב יא/כה) לא רק בארץ ישראל אלא על פני כל מקום שם ידרכו רגליהם . כאן משה מזהיר את העם מפני זחיחות הדעת פן תשתלט עליו ותעמיד אותו בסכנה. גם כאשר הכוח בידי העם מוטב לו לנהוג בזהירות ולנהוג כמשה בענוה , אל ירום לבבו, צריך להמנע מיוהרה וזחיחות הדעת ולא לאמר: אני ואפסי אין. כל שצריך אומר הכתוב לשמור את: כל החקים והמשפטים אשר אנכי נתן לפניכם היום.(יב/לב) או אז יפול פַּחְדְּכֶם וּמוֹרַאֲכֶם על אויביכם. על כן נאמר לתת מבטחינו באלהינו ולא בבן אדם שאין לו תשועה. אל נאמץ את דרכי שונאי ישראל הבוטחים באלילי שוא ולא ללכת אחרי יצר הרע של בני ישראל , זאת כדי שיהיו חזקים ואז: לא יתיצב איש בפניכם. משה שהכיר את העם יתר משהעם הכיר את עצמו, ידע כי הגרוע מכל עלול לקרות אחרי כיבוש הארץ, שהעם יכנס לזחיחות הדעת כמו שקרה בערבות מואב בבעל פעור ויתערב בכנענים ויאמץ לו את מנהגיהם ואמונתם ואת פולחנם ויעזוב את ה' אלהיו. והרי זה כבר קרה בחטא העגל. כל שעל העם לעשות הוא לבחור בברכה להתגבר על היצר הרע שבקרבו לקים דברי בן זומא שאמר: איזהו גיבור הכובש את יצרו (אבות ד, א) משה אומר לעם כי יש שכר טוב אם יבחר בברכה שבהר גְּרִזִּים או פגיעה רעה אם יבחר בקללה בהר עיבל.

שמירה על נפש האדם

כאן מוזהר העם בהתנהגות לפי החוק, הסדר והמשפט כשמעל לכל אלה לעשות צדק ולנהוג ברחמים עם כל אדם, בראש ובראשונה עם אחים בני עמנו ולנהוג בחסר וברחמים בשמירה על זכות האדם גם אם הוא איננו בן ברית. כי לפי הכתוב אין ספק שכאשר ישראל יכנס לארץ ימצאו בה שרידי עמי כנען שישבו בה, ויבחרו להשאר כתושבים וגרים בה. לכן התורה מצוה על ישראל לנהוג באדם כאדם, אך לא להתפשר עם הדברים המסמלים קיום אמונה ועבודה זרה, כי האמונה באלהי ישראל בבחינת נשמת אפו של העם. מכאן נצטוו בני ישראל לא להשאיר שריד מִפֻלְחָנָם של הכנענים כדי למנוע השפעת אלילות הכנענים עליהם לכן משה צוה לסלק כל פיתוי שיש בו כדי לערער את אמונת עם ישראל באלהי ישראל והוא אמר, בבואכם לארץ שניתנה לם על-ידי הקב"ה כנחלתכם עליכם לנהוג כך: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוי אשר אתם יֹרְשִׁים אֹתָם את אלהיהם ...וְנִתַּצְתּם את מזבחותיהם וְשִׁבַּרְתֶּם את מַצֵּבֹתָם ואשריהם תשרפון באש ופסילי אלהיהם תְּגַדֵּעוּן ... (יב/ג) ברור שאין פרוש הדבר לפגוע בנפש בני האדם הכנענים שימצאו בארץ, זה שונה ממה שנצטוה העם כלפי עמלק : מחה תמחה את זכר עמלק . אין כאן ולו רמז בדבר היתר פגיעה בנפש הכנענים ובלבד שהכנענים לא יתנכלו לישראל ויקבלו עליהם את מה שמכונה בפי רבותינו ז"ל שבע מצוות בני נוח. כבר הזכרנו מצוות אלה אך נשוב ונזכירן כאן : להעמיד דַיָּנִין אסור ברכת השם (לקלל לשון סגי נהור) , אסור עבודה זרה,אסור גִּלּוי עֲרָיוֹת, אסור שפיכות דמים אסור גזל ואסור אכילת איבר מן החי. בימינו יודעים אנו כי למעט עבודה זרה כל שש המצוות הונהגו אצל רוב העמים כחלק מכללי היסוד המקרבים את בני האדם זה לזה, ומסלקים חלק מן הסיבות למלחמות דת.

מצוות יסוד שהפרשה מפרטת

כפי שכבר נאמר קודם לכן לעשות טִהוּר הארץ מעבודה זרה למעשה מצוה זו הייתה הראשונה שנצטוו בני ישראל על-ידי משה לעשותה, בטרם נכנסים לארץ ולהתנחל בה, כיון שדבר זה מהוה מעין תנאי לקיום ישראל על-פי יחודו כעם התורה. משה חוזר ומזכיר לעם לקיים את שלושת הַרְגָלִים: פסח, שבועות וסוכות כי שמירה על המועדים תשמור עליהם כעם . הפולחן שבעיקרו נעשה על-ידי הקרבת קרבנות במשכן , מהוה סימן ההכר של ישראל לקשר עם אלהיו. משה ראה בחזונו כי לאחר שיכנסו בני ישראל לארץ ישראל, יוסיפו להקריב קרבנות, לכן עבודת הקרבנות בארץ קבלה ביטוי כאשר יניח אלהים לישראל מכל אויביהם מסביב וישבו בטח באין מחריד, הקרבת הקרבנות תעשה במקום: אשר יבחר ה' אלהיכם בו לשכן שמו שם, שָׁמָּה תביאו את כל אשר אנכי מצוה אתכם עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם , מעשרות ותרמת ידכם ועוד... ( יב/יא) . כן צוה משה על דבר איסור אכילת דם שהוא הנפש, דבר שהנצרות המציאה ממנו את עלילת הדם שהיא היפוכו של האיסור בצורה מפורשת כאן , עלילת הדם היא האבסורד המוחלט שמאמשימים בו מישהו מישראל. זאת למרות שהנצרות מקדשת את התורה המכונה על ידה בשם הברית הישנה ואשר הברית החדשה שתלמידי ישו כתבוה כשלוש מאות שנים אחרי מותו . הפרשה עוסקת גם באסור ובמותר באכילת בעלי חיים , ואוסרת בישול גדי בחלב אמו, דהיינו אכילת בשר עם חלב יחד. לבסוף כל דיני השמיטה , שקיומם מותנה בישיבה בארץ, לכן מי שאיננו יושב בארץ, איננו מקיים את כל תרי"ג המצוות. משה הציג בכך את החקיקה שמסדירה התנהגות האדם בישראל יום יום.

הקרבת הנפש בשמירה על העם והארץ

שאלת הקרבת הנפש על מזבח הָאֻמָּה הידוע בביטוי קידוש השם, מתעוררת מדי פעם כאשר יוצא העם למלחמה: התורה קבעה כללים בעניין זה: כשמדובר במלחמת מצוה כאשר האיום על עצם קיומו של העם ומדינתו כי אז היוצאים למלחמה להגן על העם והמדינה מסכנים את הפשם למען הכלל והארץ עד הקרבת הנפש. קידוש השם חל גם כאשר חל על גזרת איסור קיום מצוות יסוד המיחדות את עמנו מעמים אחרים כמו "הברית" בגופנו ומועדי מועדי ישראל ושפתו. אולם כאשר מדובר במלחמת רשות שמטרתה להרחיב גבולות הארץ, באין איום קיומי ממשי על ישראל , אין חובה להקריב את הנפש. גם כאן כמו בעניין אחרית הימים ותחית המתים ובוא המשיח - אל מהדי אימץ האיסלאם את כלל קידוש השם הקרבת הנפש בנסגרת ג'יהאד (מלחמת מצוה) , אלא שהאיסלאם רואה בהמתת נפש אחרת (אף על-פי שלא חטאה) ואיננה מסכנת את קיומו של האיסלאם מלחמת מצוה ג'יהאד והמוסר נפשו על כך "שהיד" (מהמלה שהאדה= עדות) כמי שמת על קידוש השם במלחמת מצוה. באיסלאם יש רק מלחמת ג'יהאד, ואין מושג של מלחמת רשות. כבר עמנו למד שבכל מלחמה כפויה על ישראל , עמנו נִצֵּחַ ומְנִצֵּחַ כגון מלחמת השחרור, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכפורים , הדבר שונה במלחמות רשות כמו במלחמת לבנון הראשונה והשניה שלא היה איום קיומי על ישראל , לא ניתן לאמר כי ידינו הייתה על העליונה. ועתה כשמחף איום קיומי על ישראל , הופך כל העם כעם מקדשי שמו בנפש.

יִנָּתֵן לָרַבְרְבָן מֵאִירָן אוֹת וְסִמָּן

שֶׁיִּשְׂרָאֵל בְּהִכּוֹן תָּמִיד בָּעֶת וּבַזְמָן

כִּי הַדָּבָר כְּבַר הָיָה בָּעֲבָר וְרַע נִגְמַר

וְהַמְאַיֵּם יֻקַּם וְיֵחָשֵב בְּגֶדֶר עָבַר

כִּי כַּךְ הַשֵּם לְמֹשָׁה אָמַר

אֱמֹר אֶהֱיֶה אֲשֶׁר אֶהֱיֶה מָה שֶׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה

לַשַּׁוְא יִתְהַלֵּל וְיִתְנַשֵּׂא לֹא קַם נָבִיא עוֹד כְּמֹשֶׁה

יִצוּר אֱנוֹשׁ אִישׁ מַעֲשֶׂה שֶׁלֹא יִשְׁתּוֹק וְלֹא יֶחֱשֶׁה

כָּמוֹהוּ עַמּוֹ אוֹמֵר וְעוֹשֶׂה מוּטָב לַנָּנָס שֶׁלֹא יְנַסֶּה (כי הפרסי חזק בדבור וישראל חזק במעשה)