איפה הנשיא כשצריך אותו?

זה מספר שבועות שקבוצות אופוזיציונריות מרימות יד כנגד הדמוקרטיה הישראלית ומטיפות לסרבנות, לפוטש ולהפיכה צבאית בישראל. אלה הן קבוצות קיקיוניות של סופרים, 'אנשי רוח' ואינטלקטואלים בעיני עצמם, 'פעילים חברתיים' (שפעילים בעצם למען עצמם) ואנשי אקדמיה, שמשקלם המתימטי שואף לאפס, אבל התקשורת האופוזיציונית נושאת אותן על כפיים ומעניקה להן הד אדיר. ביום חמישי שעבר הגענו לאחד השיאים בתעלולים האנטי-דמוקרטיים של עולם המהפכה. כמעט התפתינו להאמין, שנשימתה של האנושות כולה נעתקת, ככל שמחוגי השעון הורו על קירבתו של מועד פקיעת האולטימטום המחוצף שהניחה קבוצת סופרים על שולחנו של ראש הממשלה: "אנו דורשים ממך להצהיר בפומבי כי לא תורה על נקיטה בפעולות צבאיות באירן ללא החלטת ממשלה". ובהמשך כתבו הסופרים עמוס עוז, סמי מיכאל, יורם קניוק, דורית רביניאן, רונית מטלון, אשכול נבו, ניר ברעם ואחרים, לצד קבוצה של עסקנים פוליטיים נמוכי-דרג, בדמותו של אלדד יניב וחבריו, בנימה צינית שחצנית ומתנשאת: "מטבע הדברים, לא נוכל להמתין זמן רב עד לנקיטה באמצעים משפטיים, ולפיכך נבקש את תגובתך לדרישתנו עד ליום חמישי הקרוב". 72 שעות הם העניקו ברוב חסדם לראש הממשלה, מבלי להבין שאיכות הידע שלהם וחשיבות דעתם באשר למשבר מול אירן, אינה עולה על אלה של באסטונר בשוק מחנה יהודה או נהג מונית בחדרה.

כפי שהיה צפוי מראש, שום בג"ץ לא הוגש, והמכתב עצמו הושלך מן הסתם לפח האשפה. אבל הייתה כאן עוד עליית מדרגה בסולם החוצפה הישראלית, שאינה יודעת שובעה. יומיים-שלושה אחרי שהאולטימטום המחוצף זכה לתפוצת נאט"ו בתקשורת, ביצעה פיגוע אלים בדמוקרטיה הישראלית קבוצה של אנשי אקדמיה מן השמאל הרדיקלי, שאופוזיציונותם אומנותם, ובהם ד"ר ישי מנוחין (מאוניברסיטת בן-גוריון; מועמד חד"ש לכנסת), ואנשי אוניברסיטת תל אביב: פרופ' ענת בילצקי (פעילת 'זכות השיבה' ובעבר יו"ר 'בצלם'), ד"ר ענת מטר (מייסדת 'הוועד למען אסירים פלשתינים', שהצדיקה מחבל שיידה רימון באוטובוס חיילים), פרופ' רחל גיורא (שקראה לעולם להטיל חרם על מדינת ישראל), פרופ' מני מאוטנר (לשעבר דקאן הפקולטה למשפטים בתל אביב שהיה מועמד לבית המשפט העליון) ועוד. הם לקחו את מכתב הסופרים למחוזות הרבה יותר הזויים וקראו מעל גבי עצומה פומבית לטייסי חיל האוויר, לסרב פקודה, כן – לסרב פקודה, אם וכאשר תורה להם הממשלה הלגיטימית של ישראל להלום בתעשיית הגרעין באירן. הפעם זו כבר אינה סתם גסות-רוח. הפעם מדובר בניסיון המרדה של ממש, בהתנקשות גנגסטרית ביסודותיה הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הישראלית – ודווקא מצידם של אלה שרוממות הדמוקרטיה תדיר בפיהם, אבל בעלי הזכאות הייחודית, לשיטתם, לתקוע סכין חלודה בגבה, וגם לסובב אותה, כשהדמוקרטיה מסרבת להתנהל לפי רוחם. הגידול הסרבני בהתגלמותו. צריך להזכיר להם וליועץ המשפטי, שעסוק כרגע בלהילחם כנגד הממשלה בפרשת מגרון, ובמאמצים שלא להכפיף עצמו למרותה, שקריאה לצבא שלא למלא אחר הנחיות הממשלה הדמוקרטית, היא בגדר עבירה על חוק ההמרדה, שעונשה חמש שנות מאסר.

אבל אצלנו, היועץ המשפטי, לא חולם להפעיל את חוק ההמרדה נגד 'אנשי הרוח'. וגם התקשורת, שבעת הגירוש מגוש קטיף ניפחה בכותרות ענק את הקריאה לסרבנות שיצאה מפי קומץ רבנים, אינה מוצאת כיום בחובתה הבסיסית להתריע מפני סרבנות, שמגיעה הפעם מפי פרופסורים גמורים. וגם שר הביטחון, שהיה גיבור גדול כנגד ישיבות הסדר מסוימות שראשיהן קראו לסירוב פקודה בעת הגירוש מגוש קטיף, עד כדי שלילת זכאותן לתקציבי ההסדר ולהכרה, ממלא פיו מים. אולי מפני שהוא משוכנע, כמרבית הציבור השפוי בארץ, שמידת ההשפעה של קריאת הסרבנות של השמאל הסופר-קיצוני על טייסי חיל האוויר, שואפת לאפס. אבל גם אם נכונה הערכה זו, יש עדיין מקום להעמיד לדין את הממרידים, בשל הפיגוע האנוש שלהם בדמוקרטיה הישראלית. "הדברים מקוממים, מתנוסס מעליהם דגל שחור, ואין להם מקום במדינה דמוקרטית", קבע פרופ' שלמה אבינרי. "הקריאה לסרב פקודה מערערת לא רק על הדמוקרטיה אלא גם על עצם קיומה של מדינת היהודים... סירוב לציית להכרעת הדרג המדיני פירושו פוטש והפיכה צבאית... חוסר אחריות מוסרית ודמוקרטית". דווקא בשעה זו, כשהיועץ המשפטי והפרקליטות שותקים מול הפיגוע האנטי-דמוקרטי של אנשי האקדמיה, וגם התקשורת אינה עושה עניין מהטפתם לסרבנות, וגם שר הביטחון אינו יוצא להגן על טייסיו ועל הדמוקרטיה, ועולם כמנהגו נוהג מול רומסי הדמוקרטיה שבאקדמיה, צפוי היה שלפחות נשיא המדינה שמעון פרס, לכאורה נשיא ממלכתי 'של כולם', יקום להגנת הדמוקרטיה ויוקיע מרום מעמדו ויוקרתו את הקמים עליה. אבל בפועל, פרס נהג בדיוק להפך. בחבירתו למתקפת האופוזיציה נגד ראש הממשלה, תוך גיבוי עקיף של פורצי גדר הדמוקרטיה, וחריגה בוטה מן המסורת הדמוקרטית בישראל, הגוזרת על הנשיא שלא להתערב פומבית במחלוקות פנימיות, הפך עצמו לנשיא-לעומתי; לפוליטיקאי קטן, בדמותה של זהבה גלאון, למשל, שהד קולה כמו נשמע מגרונו, שעה שהכריז בפומבי, בכל רשתות הטלוויזיה, כי ישראל חלשה מכדי להביס בעצמה את השטן האירני. בימים ההם, אין נשיא בישראל, ואיש (כולל הנשיא) הישר בעיניו יעשה.