"בין כל סוגי השגיאות, הנבואה ניתנת יותר מכל בחינם". (ג'ורג' אליוט)
"אני תמיד נמנע מלהתנבא קודם למעשה, זאת מדיניות טובה הרבה יותר להתנבא לאחר שהדבר כבר התרחש". (ווינסטון צ'רצ'יל)
מזרח תיכון נוסח פרס כבר כמה עשורים, ששמעון פרס בכל תפקידיו חולם על מזרח תיכון חדש. אזור "אוטופי" ששורר בו שלום, יחסים תקינים ונורמליזציה בין המדינות, כלכלה משגשגת, חילופי תרבויות ואינטגרציה בין העמים.
החלום, כחלום הוא נפלא - הבעיה מתעוררת, כשקמים בבוקר ורואים את המציאות ובעיקר כשחיים את המציאות. אצל פרס החלום הנאיבי, ילדותי, תמים נמשך גם בימים שהוא ער - כי הוא חי בעולם סטרילי, מנותק מהמציאות המעשית ומושך אחריו עדת מאמינים חולמים כמוהו.
הסכנה שבחלומות פרס שמרוב נאיביות יש לו תומכים לא מעטים, שעדיין מאמינים כי ניתן לפתור את הבעיה הפלשתינית, בהדברות, במו"מ, בוויתורים, בנסיגה, ואז נגיע לחוף מבטחים. פרס היה מתכנן ומוביל של הסכמי אוסלו, יש לומר שכוונותיו היו תמיד טובות, אך מעשיו ברוב המקרים סתרו את כוונותיו והביאו נזק הרבה מעבר לתועלת הרגעית שהיו בתוכניותיו.
רבים רואים בהסכמי אוסלו כישלון מהדהד, לא רק בשל הפיגועים הרבים שהביאו ליותר מ-1000 הרוגים, פצועים ונזק לרכוש, שלא להזכיר את הנזק הפוליטי, מדיני ותדמית המדינה עד ימים אלה.
לצערנו, רוב המדינאים הזרים בעולם, לא מבינים את המנטליות המזרח תיכונית, וחוסר הבנה זה חלחל גם לרבים מהפוליטיקאים שלנו, שלמרות מעשי היומיום, עדיין חיים באשליה של דו קיום הדדי תוך כיבוד זכויות משני העמים.
מנהיגי ארה"ב הם בראש רשימת המדינאים שטועים לאורך השנים, בהבנת המזרח התיכון והנפש של האיסלאם המזרח תיכוני. הנשיא קרטר - ברוב טיפשותו ותמימותו דחף להדחת השאה הפרסי, שהיה מלך דיקטטור פרו מערבי, והביא את האייטולות שהביאו את
אחמדינג'אד, שהביאו את הקיצוניות האיסלאמית לכדי רצון עז להשמיד את העם היהודי ואת הציונות.
למעשה קרטר ויתר נשיאי ארה"ב, פרט לנשיא בוש הבן, רצו להביא את הדמוקרטיה לעמי המזרח התיכון, ומבחינה זאת, אין אווילות פוליטית גדולה מכך, שהרי עמי האיזור, עדיין לא מוכנים, לא בשלים לדמוקרטיה, שדורשת חינוך, אינטליגנציה ומסורת. גם הנשיא אובמה שדחף ולא עזר למוברק נשיא מצרים, שהיה פרו-מערבי והיה עוגן מאזן ויציב של האיזור, במאבק בקיצוניים וכנגד החדירה הרוסית לאיזור, נפל קורבן, בין היתר, לאי ההבנה האמריקנית.
אביב העמים הערבי אומנם הביא לשינויים דרמטיים באזור הקרוב והרחוק, אך לא הביא באף מדינה את הדמוקרטיה המערבית המיוחלת או אפילו את החיקוי שלה. גם בעירק ובאפגניסטן האמריקנים לא הצליחו לייצב שלטון מקומי דמוקרטי וכנראה גם לא יצליחו בכך בעתיד הקרוב.
מה שיש לנו היום במזרח התיכון החדש, לאחר האביב הערבי, זה מצב ביניים בין שלטון דיקטטורי לשלטון עם סממנים דמוקרטיים.
המצב במצרים מסמל יותר מכל את עליית האיסלאם הקיצוני, באמצעים דמוקרטיים של בחירות כלליות. הנשיא מורסי - נוסע לאירן, המשמעות ברורה. זה מזכיר בבעתה את כל אותם המקרים בהם באמצעים דמוקרטיים עלו לשלטון מפלגות שהפכו למשטרים אפלים, אשר הקיצוני שביניהם היה היטלר והפשיזם שבא בעקבותיו.
מזרח תיכון חדש מפלצתי - נוסח אחמדינג'אד רק לאחרונה הצהיר האייטולה חמינאי והמשיך אחמדינג'אד בהצהרתו, שבקרוב יהיה מזרח תיכון חדש, אך בלי המדינה היהודית. זה החזון של העולם הערבי, נוסח אירן, שבהשגת נשק גרעיני, תיהפך למעצמה המובילה במזרח התיכון הערבי.
תומכי אוסלו בישראל - תומכי הנסיגה והוויתורים, תומכי ההתנגדות לתקיפה באירן, האמנים והסופרים, הקוראים לטייסים לא לתקוף, לסרב פקודה, מסיתים למרד אזרחי מצטרפים אוטומטית למזרח תיכון חדש נוסח אירן.
אומני ישראל וסופריה במקום לפנות לטייסי חיל האוויר, היו פונים לנשיא אובמה ודורשים ממנו יותר החלטיות, יותר מעשים ופחות דיבורים, היו עושים מעשה פטריוטי, אך הם בחרו בהסתה ובמרד פנימי, ככלי דמוקרטי שיביא לאסון לאומי.
הוא שאמרתי לעיל, אפשר באמצעים דמוקרטיים להביא לחיסול המדינה ואחרי זה לבכות לדורות על טיפשות ואווילות רעיונית.
לסיכום: כנגד מסיתים ומדיחים, לנקוט באמצעים משפטיים. כנגד איומים קיומיים, לנקוט באמצעים מרתיעים ולסמוך על ממשלת ישראל הנבחרת שתעשה המהלכים הנכונים לטובת המדינה ואזרחיה.