ה-11 בספטמבר נחרת בלוח השנה ההיסטורי העולמי כיום חורבן. של מגדלים, ובעיקר של אנשים. והפצע עדיין מדמם. כמה סמלי הדבר שה-11 בספטמבר הוא גם המועד שקבעו שופטי בג"ץ כתאריך היעד לפינוי מגרון פרט לחלקה אחת ששאלת הבעלות עליה טרם הובררה כל צורכה.
פסק הדין חתם מסכת ארוכה של הליכים שהתארכו ונמתחו כמו מסטיק. למרות הפרת ההבטחות שנתנה לו הממשלה, פעם אחר פעם, האריך בג"ץ אפו. אבל גם "זמן פציעות" מגיע לסופו בשלב כלשהו. זהו יום עצוב וכואב לתושבי מגרון, שייאלצו לפנות את בתיהם, ולראות את מעשה ידיהם טובעים בסערת הדחפורים, אך יום חשוב לשלטון החוק בישראל.
בג"ץ היה קשוב לטענות המתנחלים
עוד קודם שניתן פסק הדין, שתוכנו לא ממש הפתיע את תושבי מגרון, הם הצהירו ברבים, כראוי וכנכון, כי יכבדו אותו, תהא אשר תהא תוצאתו. מבחנו האמיתי של שלטון החוק אינו במימוש החלטות שיפוטיות המצויות בקונצנזוס, אלא דווקא באותן פסיקות כואבות, מעוררות מחלוקת, שלא אחת צורבות בבשר החי וקורעות את הלב.
הצהרות המתיישבים מלמדות שהשמועות על מותו של שלטון החוק בישראל והשמחה לאיד שנשמעת לא אחת, לרבות בוועידת המשפט שלשום, על ירידת קרנו של בית המשפט העליון, היו מוקדמות מדי.
בשונה מדימויו בקרב המתנחלים וחלקים בציבור הרחב, עיון בהחלטות הרבות שנתן בעניין מגרון מלמדות שבג"ץ היה קשוב לטענות המתנחלים, ולבו לא היה גס בכאבם. ביטוי לכך ניתן גם אתמול, בהארכת הזמן הקצרה שניתנה למימוש הפינוי ובהותרת המבנים שנבנו על החלקה שבמחלוקת למשך שלושה חודשים נוספים.
לצד זאת, שב והבהיר בית המשפט שפסקי דין יש לכבד, ושאהבת ארץ ישראל ויישובה אינם יכולים לבוא במחיר פגיעה בקניינו של הפרט ותוך עקיפה של חוקי התכנון והבנייה.
בג"ץ מדגיש שאפילו תוכחנה בעלותם הקניינית של המתיישבים על הקרקע, גם היא כפופה לדיני התכנון, שהחריגה מהם דינה אחת: פינוי המבנים.
סוף מעשה – במחשבה תחילה. אילו הייתה הממשלה מחשבת צעדיה מראש, ומכלכלת אותם בתבונה לפני שנים, אפשר והיה ניתן לחסוך את הפינוי, תוך מתן פיצויים לבעלי הקרקע והכשרה בדיעבד של העבירות התכנוניות, כפי שנעשה במקומות רבים אחרים בארץ. משכל אלה לא נעשו, לא נותרה לבג"ץ הברירה אלא להורות על העתקת היישוב.