כדור פורח מול בלון נפוח

ברגע שהוא חצה את הקווים והפך מעיתונאי לפוליטיקאי, הוא התחיל לחטוף אש צולבת. ידידי היקר והמוערך, נרי אבנרי, יסכים איתי בנקודה הזו לכל הפחות, על כך שהתקשורת לא אוהבת את לפיד, פשוט משום שהתקשורת לא מסקרת בהוגנות את מי שאינו נמנה על הקליקה התקשורתית. ומן הצד השני, מחנה הפוליטיקאים שאליו הצטרף לפיד, גילה אהדה פחותה עוד יותר בהשוואה למחנה התקשורת שננטש. הפוליטיקאים ראו בו איום קיומי על מעמדם, על מקומם ועל עתידם. גם התקשורת וגם הפוליטיקאים שטפו אותו בקיתונות של השמצות, לעג, ועשו שימוש בתכונה המאפיינת אותם ביותר תוך שיבוש שמו ל-"יהיר". על זה נאמר כי "הפוסל, במומו..." והציבור, שהעניק למרוץ הלפיד בתחילה מספר מנדטים שכמעט והפך את לפיד למפלגה השלישית בגודלה, החל ליישר קו חיש מהר עם התקשורת והפוליטיקאים. וכך, מי שקרא תיגר על המוסכמות הפוליטיות של הציבוריות הישראלית וביקש ליצור כאן סדר יום חדש, נתקל מהר מאוד בחומה הבצורה של כל מי שמסמל את סדר היום הישן. הפוליטיקאים והתקשורת חברו לסיכול הסיכון של נטרול מקבילית הכוחות של סדר היום הישן. בגילוי לב עצמי, אני מודה שמעולם לא הייתי חסיד של "שיטת לפיד", והמודל של "להיות בסדר עם כולם" מעולם לא היה חביב עלי. לדידי, אדם המתיימר להנהיג מחויב שתהיה לו עמדה ברורה, סדורה ושתיאמר בקול רם. עמדה שתמיד מסכמת ב-"כל אחד צודק במשהו וסיכומו של דבר הוא שכולם צודקים", אינה "עמדה" כאשר היא המוטיב המוביל ומהווה סטנדרט קבוע ומודל החוזר על עצמו.

שווה להתחיל את הסקירה של תוכנית לפיד "עשור של חינוך", דווקא מן הסוף. התוכנית הזו מביאה (יש לומר "באומץ רב"), אל קדמת הבמה של הדיון הציבורי (שכבר מזמן איננו), את כל הכביסה המלוכלכת של מה שהיה פעם החינוך הממלכתי הישראלי, ואיננו עוד. לא רק חינוך ממלכתי אין כאן, אלא גם דיון בגורלו ובעתידו אין כאן. מאז ימי זבולון המר לא הייתה עשייה חינוכית יסודית כל כך בישראל. האורחים במשרד החינוך מטעם השמאל ניסו לשווא, שולמית אלוני, יוסי שריד, יולי תמיר, אך כולם קיבלו מהר מאוד את קודקודו של המגף באחוריהם, ועפו משם כלעומת שבאו משום שניסו לשנות את הדינמיקה של ריסוק החינוך הממלכתי בידי סיעות דתיות. החינוך הממלכתי הישראלי היה ואיננה עוד. רשתות חינוך העצמאיות תפסו את מקומו של החינוך הממלכתי, ובחוצפתם הרבה הדירו משם את סולם הערכים הממלכתי, המירו אותו במשנה פרטית, סקטוריאלית ובדלנית, ולאט אך בבטחה הדירו משם את לימודי הליבה, ואז הגישו את החשבון למדינת ישראל. כיום ישנן רשתות חינוך הפועלות במימון המדינה ומחנכות את תלמידיהן על לזלזול במדינה. לפיד, שמעולם לא אמר שום דבר החלטי על שום נושא, ותמיד מצא את עצמו "מאזן" ומצדיק את כולם, הניח על השולחן תוכנית שניה ברציפות (הראשונה הייתה תוכנית הדיור), שאומרת אמירות ברורות ומפורשות, ומניחה תשתית לדיון ציבורי מהותי על עתידה של החברה הישראלית. שתי התוכניות האחרות של לפיד, תוכנית "מודל השירות" ותוכנית "שיטת הממשל", היו עשיה פופוליסטית וניסיון לרכב על הגל (מודל השירות), ומחזור של סיסמאות ריקות שנאמרו על-ידי אלף פוליטיקאים לפניו (שיטת הממשל).

התוכנית "עשור של חינוך" מניחה תשתית לקיומו של דיון ציבורי בנודע לעתיד מערכת החינוך הממלכתית של ישראל. היא תוכנית השמה את הזרקור על התוכן שתגיש מערכת החינוך לילדינו, ולא רק את עלות החינוך בהתאם למודל של נתניהו, שטייניץ וסער. בעולם הקולוניאליסטי-קפיטליסטי שואלים בעיקר כמה ואיך, אבל משתדלים מאוד להצניע את החלק המהותי יותר של "מה" ו-"למה". מה מלמדים את ילדי ישראל ולמה מלמדים אותם את מה שמלמדים אותם, הן שאלות מהותיות והתשובה עליהן אינה דבר של מה בכך. הקולוניאליסטים הקפיטליסטים זרקו לאזרחים עצם שחוקה של "חינם מגיל 3", ואף אחד לא מדבר על מה שניתן לילדים הללו מגיל 3 ואילך. 15 שנים יבלו ילדינו במוסדות החינוך הממלכתי והתכנים אינם חשובים? רק המחיר? לפיד מצביע בתוכניתו על שני יסודות חשובים מאין כמותם בחינוך, גם "מה" מלמדים, וגם "למה" מלמדים. לגבי שאלת ה- "למה" קובע לפיד מסמרות גדולות ומציע שנכין את ילדינו לעתיד, ואומר: "נעביר את החינוך הישראלי לחזית העולמית במדעים ובשילוב הטכנולוגי כדי להכין את ילדינו לעידן חדש של תחרות גלובלית". ועוד "למה" אחד חשוב ביותר מגיע מכיוון המחשבה החברתית, ומציע ש- "נהפוך את מערכת החינוך הישראלית למקום שממנו תצא הבשורה של שיח ישראלי חדש: דמוקרטי, מכבד את האחר, ערכי ודואג לחלש". מערכת החינוך הממלכתית הישראלית עושה היום בדיוק את ההיפך!. הפרושים והצדוקים, נהרות החינוך של ש"ס והחרדים מכינים את תלמידיהם בעיקר לדקלום העבר, בעוד שמוסדות החינוך הפרטיים של עשירי המדינה מחנכים את תלמידיהם להתבדלות ולהשתלבות אופטימלית בעולם הקפיטליזם, הפיאודליזם המעמדי המודרני, ופער המעמדות הולך וגדל בכל שנה. תוכנית לשינוי פניה של מערכת החינוך באופן שיכין את כלל ילדי ישראל לעידן הגלובלי והטכנולוגי (מבלי להזניח את מורשת ישראל), מתוך מטרה לבנות חברה ערכית, מוסרית וסולידרית, עם שיח ציבורי ודאגה לחלש – הם ערכים ראויים למערכת החינוך, למרות "לפיד" ובזכות "לפיד".

בתוכנית "לפיד" ישנן גם בעיות המתעוררות מעצם הבעייתיות של "יצירת שינוי", התמודדות עם גורמים "נוגדי שינוי", ישנן בעיות של "ישימות ריאלית", "מעשיות פוליטית", "חוסר היתכנות" של מינוי לפיד לתפקיד שר החינוך, הרכבים קואליציוניים שלא יאפשרו שינויים כאלה, והבעיה החמורה מכולן היא דווקא אצל לפיד עצמו, שמציע לנו עתיד אבל לא מוכן להתחייב על כך שלא ישתף פעולה עם העבר. העתיד שמציע לפיד מותנה בכך שכללי המשחק הקואליציוניים ישתנו, והוא מחייב מציאות של הרכבת קואליציה על-ידי הרוב החילוני-מסורתי, מעמד הביניים הכלכלי-חברתי, והמחנה השפוי המדיני שיאבק על ביטחון אבל יחתור לשלום. כל עוד לפיד מצניע את השאלה המהותית והוא חותר לכניסה לממשלת נתניהו, שום תוכנית, נכונה, ראויה ומוצדקת ככל שתהיה לא תהפוך למציאות, וכל תוכנית כזו תהיה מגש הכסף האלקטורלי למפלגת ההזיה של "המרכז" הבא. לפיד, שמעורר אנטגוניזם משני צידי הקיצון של הקשת הפוליטית, שממילא הוא אינו רואה בהם כר מרעה אלקטורלי עבורו, הוא בדיוק מה שנתניהו חושש מפניו. הסיסמאות החלולות שמשמיע נתניהו והריקנות הערכית, מוסרית, אידיאולוגית של נתניהו עוברים טוב משום שהציבור אוהב את הבל החן ושקר היופי של נתניהו. ברשתות החברתיות, הברומטר של "אהדה" מול "סלידה" מצביע על עובדה מעניינת. לפיד הוא תאום נתניהו. לשניהם יש קהל אוהד וקהל סולד, ומעט מאוד קהל אדיש. עקומת "גאוס" במהופך. לפיד משחק במגרש של נתניהו עם החן והיופי, הוא יודע להפריח סיסמאות שנשמעות טוב לפחות כמו אלה של נתניהו, אבל לפיד מונע מן הרצון לשנות את המציאות, בעוד שנתניהו רוצה רק לשמר אותה כדי להנציח את שלטונו לתועלת עצמו. הלפיד הוא כדור פורח משום שיש לו כוח הינע משל עצמו והוא מכוון למסע של שינוי, בעוד שנתניהו הוא בלון נפוח, נע ונד ברוח, בהתאם למצב הרוח ולזהות המפוח.