הפקולטה למשפטים

דַברו עברית משרד החינוך פרסם לאחרונה ממצאים מדאיגים על הממוצע של מבחני הבגרות בלשון עברית, שעומד על כ-65%. עם כל הכבוד ללימודי הלשון, דומה שאוצר המילים הדל של תלמידי התיכון, כמו גם שגיאות התחביר, לא מתחילים בבית הספר. הבעיה נעוצה בתרבות האמריקניזציה שהשתלטה על מחוזותינו. זה מתחיל ב'היי' וב'ביי', במקום ה'שלום' העברי הישן והטוב, ונגמר ב'סנטר', ב'סיטי' וב'פוֹר יוּ' בעסקים ובפרסומות, במקום השימוש במילים עבריות מקוריות. נכון עשתה אפוא העמותה הבינלאומית לקידום הלשון העברית, שהוקמה זה עתה, שהחליטה להיאבק למען מתן שמות עבריים לבתי עסק. ראוי שגם הכנסת תחוקק חוק להגבלת הליעוז בארצנו הקטנה. ובא ללשוננו גואל. גזרו קופונים העובדה שהעיתונים חגגו במשך שבועות, בכותרת 'לינץ', על הכאת הנער הערבי במרכז ירושלים, בעוד מקרים רבים אחרים של הכאת מתנחלים יהודים בידי פורעים ערבים, לא זוכים אפילו לידיעה בעיתון, אומרת דרשני. האם אכן משום שהכאת ערבי בידי יהודים היא תופעה יוצאת דופן ולכן זכתה לסיקור מיוחד? לא סוד הוא שלא רק העיתונות גזרה קופונים של רייטינג על המקרה המצער. לא פחות המשטרה, בעלת הדימוי הציבורי הנמוך, שנוספו לה נקודות רבות בדעת הקהל ובתקשורת על הטיפול המסור בתקרית, ובמיוחד לכידת הפורעים היהודים במהירות. כבר כחודש היא חוגגת על הרייטינג העיתונאי בפרשה. 'פרסמת - עשית' כבר אמרנו? ומי עוד היה שותף בחגיגה? הציבור הערבי, איך לא, הקורבן הקולקטיבי כביכול של היהודים, שקיבל הפעם אישור רשמי לדימוי זה בחסות העיתונות. ורק עשרות התפרעויות של ערבים ביהודים מדי יום, שלא פורסמו, כאילו לא קרו. זאת על-פי הנוסחה: 'לא פרסמת - לא קרה'. והשאר היסטוריה. אז היכן הצדק העיתונאי? קלון בית המשפט האם יש דין אחד לשופטים, ודין אחר לאזרח הפשוט? אחרת איך אפשר להסביר שהשופטת ורדה אלשיך שזייפה (ובלשון מכובסת 'שיפצה') פרוטוקול לטובתה, נשארת בתפקידה בעקבות הסדר פשרה? אילו היה מדובר באזרח מן השורה, בוזגלו או אשכנזי, האם גם אז במקרה של זיוף מסמך, הם היו יוצאים נקיים בלי משפט ועונש כמו כבוד השופטת? האם זה כבוד בית המשפט ומעמדו, שנסלח לשופט שמעד? במקום לשמש דוגמה למשפט צדק ולהתנהגות נאותה של השופטים ולהחמיר עימם, גורמים לבזיון המערכת המשפטית, כאשר נוהגים עם שופטים חוטאים לקולא. ולמרבה הצער, אלשיך לא לבד. זוכרים את פרשת הקרקעות וניגודי האינטרסים של השופט ביניש, למשל? והמסכת לא תמה. די לאפליה! חוק הזמזָם למרבה הצער, המקרה של הפעוט, חיים בוימל, שנשכח ברכב, אינו המקרה הראשון, אלא שהפעם הדבר הסתיים בצורה טראגית, במותו. בעקבות ריבוי מקרים אלה בשנים האחרונות, נשאלת השאלה מדוע אין מחוקקים חוק המחייב הפעלת זמזם, או אמצעי אחר, שימנע את הישנותם ואת סיומם הטראגי באסון, חלילה, והטלת קנס כבד במקרה של הפרת החוק? דומה שאחרי חגורת הבטיחות הגיעה השעה להעביר חוק זה, למען שלום הפעוטות ברכב. יש לקוות שאם ההיגיון והאחריות האישית אינם פועלים במקרים אלה, הרי שאכיפת החוק והחור בכיס יפעלו את פעולתם. ובא לנוסעים הרכים גואל. סערה בכוס מים פרשת התרופות הפסיכיאטריות ב'אח הגדול', שהתפוצצה בקול רעש גדול, הסתיימה בקול ענות חלושה, והתבררה כסערה בכוס מים. בסופו של דבר בית המשפט לא הטיל אחריות פרסונאלית לא על קשת, לא על ההפקה ולא על הפסיכיאטר הנודע ד"ר אילן רבינוביץ'. אם התובע, סער שיינפיין, חשב לגזור קופון שמן בפרשה, על סך מיליונים (תביעה בגרסת המרוץ למיליון), ולצבור רייטינג על גב הכפשת הנתבעים - אין ספק שהוא התבדה. ד"ר רבינוביץ', שפוּטר מגלי צה"ל בעקבות הפרשה, יוכל להמשיך לצחוק כל הדרך לרדיו תל אביב שרכש אותו לאחרונה. עם זאת, מעַז יצא מתוק בפרשה, כאשר בית המשפט קבע שיש לקבוע תקנון ברור לגבי מעוּרבות פסיכיאטרית בתוכניות הריאליטי, מה שידליק נורה אדומה לגבי הסמכוּת המקצועית של הפסיכיאטריה וגבולותיה בכלל וישליך על סוגיה חשובה זו גם בתחומים אחרים. שם המשחק שוחד דומה שהסאגה של דניאל מעוז, החשוד ברצח הוריו, לא נגמרת. לא מעט בחסות עורך דינו 'היצירתי', דוד ברהום, ובגיבויו המלא היא הופכת לסוג של קרקס ואף להצגה הכי טובה בעיר. אם לא היה מדובר בפשע עצוב, זה היה מצחיק. אז אחרי שברהום החליט, בצעד חסר תקדים, שזה לא דניאל, אלא אחיו התאום ניר הוא הרוצח, וגרסה זו כשלה בייחוד לאור חשיפת העד השכיר האסיר מטעם הנאשם שכנו לתא, קַבלו את השידרוג הבא: גרסת יחסי ציבור במשחק אמת או שקר. לכאורה מדובר בבדיקה פרטית לגיטימית במכונת אמת של דניאל. נכון שפרקליטו הכחיש את הידיעה בדבר מסע יחצנות רחב למכון, אם מרשו יימצא דובר אמת. אולם לא צריך להיות משפטן כדי להבין, שדי בהתניה הבלעדית, שהציע לדבריו במקרה זה, לפרסם את שם המכון, כדי שהמכון יטה את העוּבדות לטובת הנאשם. האם אין כאן שוחד מובהק? שם המשחק ברצח הכפול - שקרים, שוחד והפרקליט בעיר הבירה כבר אמרנו? דברים שרואים משם עיתונאי קטן, אינני תושבת עירך, ולכן נקלעתי באקראי לטור שלך, שכינה את בירת ישראל בתואר 'בית משוגעים' (לא פחות), בגלל הסרת הדיוקנאות מהפרסומות באגד. עם כל הכבוד לכותרת האטרקטיבית, נוּ באמת, מה אתה יודע על ירושלים ועל בית משוגעים, שניכר כי מעולם לא ביקרת בו, או חווית אותו מסביבתך, תודה לא-ל. רק לפני כן התייחסת לפופוליזם, שאותו הגדרת בין היתר "להיות פופוליסט זה להתעלם מן העוּבדות, אם הן לא מתיישרות עם המסר". האם אינך פופוליסט? לא סוד הוא שהחרדים, כצרכני התחבורה הציבורית, מהווים נתח חשוב ביותר מרווחי אגד. ולכן הסרת תמונות נשים מהאוטובוסים (וכצעד שיוויוני גם תמונות גברים) היא צעד כלכלי מובהק של התחשבות ברגשות לקוח מגזרי חשוב, כדי לא להפסיד אותו. אולם דברים שאתה רואה משם, לא רואים מכאן. כתושבת העיר אני שמחה לבשר לך, שיש הרבה חיים בבירתנו הנצחית גם אחרי הפרסומות של אגד, כמו לפניהן. ירושלים היא לא עיר אבודה, אלא עיר דינמית, תוססת ופורחת לכל תושביה. אתה מוזמן לבקר בה. קצת צניעות, בבקשה אודה ולא אבוש, לא קראתי את ספריה של יוכי ברנדס. אולם מראיון עיתונאי איתה, לרגל צאת ספרה על רבי עקיבא, מצטיירת גישה חילונית מובהקת שלה, כמו של המראיין, לטקסט המקראי והתלמודי, כאילו היו טקסט תרבותי ולא טקסט דתי מקודש בעל מסרים עמוקים, המחנך לקיום מצוות ולמידות טובות. מכאן גם הקלוּת הבלתי נסבלת של השניים בליהוקו של רבי עקיבא לדמויות הוליוודיות ובדיוניות. רבי עקיבא היה לא רק סמל של קידוש השם, אלא הומניסט ואופטימיסט חסר תקנה בחייו האישיים והלאומיים. הוא שטבע, כידוע, את מרכזיותה של אהבת הזולת בתורה, והעלה אותה לתודעה הציבורית. גם האימרה 'הכל לטובה' נקשרת בדמותו המיוחדת, וצחוקו בחורבן הבית לא היה ליצנות, ברוח המראיין הסטנדאפיסט, אלא נבע מתוך אמונה עמוקה, כי כשם שנבואות הזעם התגשמו, כך גם יתגשמו נבואות הנחמה. נראה שהצמד בראיון לא מסוגל להבין אהבת תורה מהי, זו שסחפה את רבי עקיבא ואשתו מתוך שמחה, ענווה, כבוד הדדי והתלהבות אמיתית. קצת צניעות של השניים לדמותו הענקית לא תזיק. עם כל הכבוד, זו לא תוכנית ריאליטי. איננו זקוקים לספרה של ברנדס כדי לדעת מיהו התנא הדגול כבן אנוֹש. יש לנו די במקורותינו הקדושים.