פרויקט "תל-אופן" בתל אביב, הוא אחד מהפרויקטים החברתיים, היותר מבורכים שהוקמו לאחרונה במדינת
ישראל. מדובר בפרויקט המאפשר השכרת אופניים במסלול יומי, חודשי או שנתי ומנגיש את ספורט רכיבת האופניים בעיר כולה.
הדבר תורם, כמובן, הן לבריאות האזרחים והן לכושר הגופני שלהם וכמו-כן, מוריד את כמות זיהום האוויר בכבישים ואף חוסך תאונות דרכים מיותרות.
אך לאחרונה, לצערינו, אנו עדים לניסיונות פוליטיים, ציניים ודורסניים, המנסים להכפיף על המדינה היהודית-דמוקרטית, את האג'נדה הקולוניאליסטית-החילונית-קיצונית.
זה לא מתחיל מהיום ולא מאתמול. ארגון "ישראל חופשית", לצד מפלגות השמאל בישראל: קדימה, "העבודה" ו"מר"צ", תמכו ותומכים באופן חד-משמעי בהפעלת תחבורה ציבורית בשבת, המהווה פגיעה קריטית ואנושה בסטטוס קוו – אותו הסכם דק ועדין, המחזיק את הקשר בין יהודים חילוניים ליהודים דתיים וחרדיים.
הניסיונות של ארגונים ומפלגות אלו אומנם נכשלו כישלון קולוסאלי, עד כה, אך עדיין מרחפים כעננה מאיימת על ההרמוניה בין האוכלוסיה הדתית והחילונית, במדינת ישראל.
לכך הצטרף השבוע, ראש עיריית תל אביב,
רון חולדאי, שכנראה מכין את עצמו לקראת הבחירות ומונע מאינטרסים פופוליסטיים וצרי אופקים, שהתכוון להפעיל את המיזם ביום כיפור עצמו.
הנה כי כן, בתוכנית שנקראת "סאב-טקסט", באתר "
גלובס", השתוממו המנחים, ניר קיפניס ולילך ויסמן, על ההתנגדות העזה ליוזמה של חולדאי - פתיחת השירות ביום כיפור.
שירות ציבורי
פתחה הגברת ויסמן והשוותה את שירות ה-V.O.D "האוטומטי", להשכרת האופניים בתל אביב. המשיכה ויסמן וזעקה "צביעות". היא שוב השוותה בין הרמזורים המהבהבים ברחובות, המכונת כביסה שעובדות (כנראה אצלה בבית) והמקרר בהתאם.
אלא שהשוואה זו היא תרתי דסתרי. מכיוון שאופציית ה-V.O.D שייכת, כמובן, לחברה פרטית, כמו גם המקרר והמכונת כביסה שברשות הגברת ויסמן ואילו "תל-אופן", הוא שירות ששייך ל"רשות לפיתוח כלכלי" בתל אביב, משמע – שירות ציבורי לכל דבר ועניין. רמזור, כמובן, אינו קשור לשירות הציבורי, אך גם אם נכליל אותו בהגדרה זו, הרי שמדובר בפיקוח נפש המציל חיים.
לא זאת אף זו, הצמד ויסמן את קיפניס התגאה בחילוניות הגאה שלהם, תוך כדי סיפורי חוויות מיום כיפור, הכוללים "זיפזופ עצבני בטלוויזיה והשכרת סרטים".
מלבד, כמובן, פגיעה גסה ברגשי הציבור הדתי שחלקו בוודאי ראה את התוכנית, מדובר באובדן מוחלט ועצוב של הזהות היהודית, המעוצבת בחלקה וברובה מהמסורת היהודית-דתית. אומנם זה ללא ספק מעורר רחמים מחד, אך מאידך, בוודאי ובוודאי שמדובר בזכותם הבלבדית של המנחים להתנהל כרצונם וכראות עינהם.
אלא מאי? יש דרך ויש צורה להביע דעה. לאכול ביום כיפור זה בסדר (למי שמרשה לעצמו לאבד את זהותו היהודית-דתית). לאכול בפני מי שצם, זו כבר בעיה מוסרית וערכית.
כך, ישנה גם בעיה מסוימת להצהיר בחגיגיות, קבל עם ועדה, על החוויות החילוניות של שני המנחים, במתכונת של אני ואפסי עוד. משל ישבו בשיחת חולין בסלון עם החברים.
מיד לאחר מכן, סיפר קיפניס בהתרגשות ובערגה (לא לפני שהוסיף בחגיגיות שמבחינתו, "מדובר בחג הצביעות"), על ילדותו בחיפה ועל כך ש"קם עם אביו כל בוקר, בשעה ארבע וחצי ועשה את דרכו (הוא אף הדגיש – "ברכב, כמובן", שלא נדאג, חלילה) לעבודה ואז לים. ואז עברתי לתל אביב והתפלאתי ששם דווקא שומרים יותר".
רחמנא לצלן. לא עלינו.
כאמור, פרויקט "תל-אופן" הוא בהחלט פרויקט מבורך, אך הדרישה להשתמש במיזם דווקא ביום כיפור, היא לא פחות ממחוצפת ומקוממת.
מדוע לא להשכיר אופניים בערב כיפור, או אפילו יום, או יומיים לפניי ובכך לחסוך את העמקת השסע הדתי-חילוני? מדוע לחתור לקונפליקטים ומריבות? מדובר בפתרון פשוט ויעיל, שיתאים לכל הצדדים.
אלא שנדמה שלפעמים, ההחלטות של אנשים ספציפיים, המזוהים עם מפלגות מסויימות וארגונים מסוימים, נראים כמעשים דווקאניים, צרי עין ומסוכנים.
ההתנגדות העזה וההתערבות של שר התחבורה, ישראל כץ, היא לחלוטין מבורכת ושפויה ומשמעותה כפולה – שמירת הקשר העדין בין החילונים לדתיים מחד ושמירה על ערכיה היהודיים של מדינת ישראל מאידך, שהרי זו מדינה יהודית ודמוקרטית ולא רק דמוקרטית. ואת זה חשוב שנזכור, במיוחד בבואנו לדון בסוגיה כה עדינה ורגישה.