"
קשה היה לישון במחיצתו," סיפרה אסתר אורחן על אבא קובנר "כי היה צועק ונאנח ומדבר ביידיש. והיו אז הרבה אורחים, ולא אמרנו מילה..." - מתוך "מעבר לגשמי", פרשת חייו של אבא קובנר, מאת דינה פורת 2000, עמ' 253.
"
שלושה עשורי שנים היה חלום חוזר ופוקד אותי בלילות. רגליי רצות בסימטאות חשוכות, לסימטאות אין מוצא, הרודפים אחריי, פניהם אינן נראות ורק קולם נשמע: ראוס, ראוס, עוד מעט והשיגוני... וכאן אני מקיץ שטוף זיעה ונבהל", אבא קובנר בנאום ההכתרה בדוקטור של כבוד, אונ' ת'א, 1980.
בשלהי הקיץ של 1969 יצאתי עם האולפן שלנו לטיול למצדה. המשורר אבא קובנר היה אז רכז האולפן, לידו עזרו שתי המורות ואנוכי, מוביל הטיול. הנהג של הטיולית הסתפח אלי ברצון וסייע לי במטלותיי. זה היה אולפן נפלא, ואפילו מפואר. בוגרי תנועת הנוער מאורוגווי וארגנטינה. בחורים מצוינים שלימים קנו להם שם, גם במוסדות הקיבוץ הארצי וגם במפ"ם העירונית, ובגופי השמאל שבאו אחריה. הובלתי את מטיילי אל האכסניה שלמרגלות צוק המצדה, לנוח מהמסע המתיש שניהלנו בשעות האור. התמקמנו בחדרים העלובים, הותקנה ארוחת ערב נחמדה, והושרו, ליד המדורה, בהתלהבות, שירים בספרדית יהודית מתוקה לאוזן.
האולפניסטים הלכו לישון, והנהג ואנוכי המתנו לאבא קובנר, שיסיים את שיחתו הלילית עם כמה תלמידים סקרנים. כרגיל, בכל אשר הלך, דבקו בו נערים ונערות, והתקשו להיפרד מהאור שהשפיע עליהם. כבר הייתי אחוז בסרעפי החלום כשהגיע אף הוא אל מיטתו, האור כבה, ורק נהמתם החדגונית של המזגנים העייפים נשמעה בביתנים. ולפתע, בחצי הלילה, נשמעו צרורות ירי חזקים של מכונת ירייה קרובה. הבּוּמים היו ממש מחרישי אוזניים, כאילו נורו מעבר לגדר האכסניה. הנהג העירני, ואּבא קובנר כבר קפץ ממיטתו בחרדה. אני התמהמהתי לקום. נמאס לי כבר מניסויי הנשק של ספינות
חיל הים בים המלח. למה קמתם? שאלתי אותם, ואפילו לא הסרתי את השמיכה. מה, אתה לא שומע? שאל קובנר, צריך לצאת ולתת הוראות ברורות לאולפניסטים. הנהג עמד גם הוא מעל מיטתי וחיכה לראות מה יקרה.
הנח למהומה, אמרתי לאבא קובנר, אלו יריות שלנו. חיילי חיל הים המשועממים עורכים ניסוי כלים. אתם לא שומעים שזה מקלע כבד בראונינג אפס חמש? איזה אפס חמש? גער בי קובנר, לך תעיר אותם ושלח אותם שישכבו מתחת למיטות! בינתיים כבר נבהלו האולפניסטים ושלחו שליחים לשאול מה קורה. קובנר פתח את הדלת של חדרנו וצעק אל המסדרון: כולם לקום, ולהישכב מתחת למיטות! שתי המורות הגיעו מבוהלות: מה עושים? התקפת מחבלים? מה המלחמה הזו בחוץ? אני פיהקתי ללא בושה, והרגעתי אותן: בטח תרגול פתע של ספינת חיל הים בים המלח. הן חשדו מייד: ים המלח? חיל הים? אתה לא הוזה? זה בטח התקפת מחבלים. קמתי לאטי וקיללתי את כולם: את חיל הים את מנהל האכסניה שלא הודיע לנו על התרגיל ואת המורות שנאחזו בבהלה.
וכבר כמעט הצטרפתי לאולפניסטים שוכבי תחת המיטות, כאשר הגיע כמו סהרורי מנהל האכסניה והתנצל. נו בטח, הוא שכח להודיע לנו על התרגיל. אלא מה! היה לו יום נורא עמוס, והוא שכח. הוא מתנצל. האפס חמש הזה שעל הספינה עושה רעש נוראי. נתראה בבוקר, סיים והסתלק, יימח שמו.
האכסניה שבה באחת לשלוותה. האולפניסטים קפצו שנית אל המיטות, המורות שקלו אם להכין קפה של חצות. ואפילו אבא קובנר שב לחדר כשהוא ממלמל דברי כעס על מנהל האכסניה חסר האחריות. והנהג אמר, נו, אתה צדקת, חבל שלא שמעתי לך. אבל לישון לא הצלחתי. אבא קובנר נתקף בגל של סיוטי לילה בשל היריות. הוא צעק פקודות ביידיש, חילץ, נזף, הפציר וזעם. שכבתי לי במיטה לידו, וחשבתי שאילו לפחות היה מדבר בעברית, הייתי גם אני משתתף באימה. אבל ביידיש?! לא הצלחתי להבין אף מילה.
ופתאום, באמצע הצעקות, הוא כאילו התעורר, קם, נטל גלולת שינה שהכין, בלע אותה עם מעט מים ושוב שכב. אחרי כמה דקות נרגעה נשימתו והוא שקע באיזו תרדמה מוזרה, שהד הצעקות המסויטות עלה ממנה. גם עלי גברו לבסוף הסרעפים, אבל שנתי הייתה קלה, כאילו ציפיתי כל הלילה ההוא, למתקפת סיוטים של האיש, שראשו היה מלא בזיכרונות. והמפליא שבכל הסיפור היה, שלמחרת אבא קובנר התעורר מלא מרץ, ושפע דברי בידוחין, ולא הזכיר ולו במילה, את התקפת המחבלים המדומה, שהעירה את התקפת הסיוטים. הסתכלתי על הנהג, הוא הסתכל עלי, הנדנו בראשינו כתמהים ולא מאמינים, ופנינו להכנת הטיולית ליום האחרון של המסע. כשיצאנו מהאכסניה, חלף ליד השער מנהל האכסניה בעיניים מצועפות שינה. פתחתי את חלון הטיולית וצעקתי אליו: יימח שמך בלגינסט, כמעט הרסת לנו את טיול האולפן. הוא אולי שמע אך לבטח לא הבין מה צעקתי לו. חבל שלא שכב בלילה במקומי, למרגלות אבא קובנר, ולא נחרד מסיוטי הלילה שלו. ועוד ביידיש!!...