סוכה לי

הסוכה בתורה היא זֵכר לענני הכבוד, שבמחיצתם שהו ישראל במדבר "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר, בהוציאי אותם ממצרים". הם ענני השכינה הפלאיים, שהֵגנו על היהודים במדבר מפני אויבים ומזיקים בטבע, כיבסו וגיהצו את בגדיהם, ואף הסיעו את ישראל לירושלים לעלייה לרגל. דווקא בעונה החקלאית, תקופת האסיף, כשיבול התבואה נאסף הביתה, אנו יוצאים החוצה לחסות בצל השכינה שמסמלת הסוכה ולהביע את אמונתנו בה' ולא בערכים הגשמיים. אנו אף מארחים בסוכה את שבעת 'האושפיזין', אבות האומה הצדיקים - אברהם, יצחק ויעקב, משה ואהרן, יוסף ודוד המלך. לא מכבר קראנו בשבת בפרשת האזינו "הַאזינו השמים ואדבֵּרה, ותשמע הארץ אימרי פי". דומני כי ניתן למתוח קווי דמיון בין הפתיח של הפרשה לסכך של הסוכה, המסמל כאמור את השכינה הסוככת מעלינו, ובצילה אנו חוסים תמיד. במאמר על הפרשה הצבענו על השילוב הייחודי של השמיים, התורה והמצוות, בחיים הארציים, המאפיין את היהדות. מעניין שגם הסכך מצביע על רעיון זה. על הסכך לפי ההלכה חלים שני תנאים. האחד, שהסכך לא יקבל טומאה, והתנאי השני - שיהא גידולו מן הקרקע, אך תלוש ממנו. הסכך, המייצג את השכינה, גידולו מן הקרקע, והוא משקף אפוא את החיבור בין הרוחניות לחומריות, את המצוות, שהן חלק בלתי נפרד מאורח החיים, אשר מכניסות מימד של ריסון וקדושה בחיים הגשמיים.

מספרים על נפוליאון, המצביא הצרפתי הנודע, שישן שעה אחת בלבד בלילה. כששאלו אותו לפֶשר שינה מועטה זו, השיב: "בשינה אני ככל האדם. ואילו אני עמלתי כל חיי כדי להיות נפוליאון הגיבור". מטרה נכספת זו של הגנרל האגדי, לממֵש את עצמו כגיבור הלאומי של צרפת, הבין נפוליאון, תיתכן רק כשהוא ער, פעיל ובועט, אך לא בשינה. לעומת זאת, שונה הדבר ביהדות. חיי היומיום שלנו מתקדשים, מתחדשים ומלאֵי משמעות פנימית בזכות המצוות. האכילה מתקדשת על-ידי הברכות ושמירת הכשרות, הזוגיות על-ידי טהרת המשפחה, וחיי החול באמצעות השבת. אפילו השינה שלנו מקבלת מימד של משמעות וקדושה בזכות קריאת שמע. חשבון הנפש היומי לפני השינה מביא להתנקות האדם מבחינה רוחנית ולטיהורו. לא פלא שהנביאים ראו את חזיונות הנבואה בשינה. המצוות מעצימות את האדם ומעשירות את אישיותו. התורה שוללת את חיי הנזירות ומצַווה 'ובחרת בחיים". "אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים", אומרים חז"ל, "מרחיבים דעתו של האדם". צריך ליהנות מיופי הבריאה ומנעמיה. אפילו הלכות איכות הסביבה נידונות בתורה בהרחבה. התורה מקיפה את כל תחומי החיים. אך צריך לבחור בחיים בעלי תוכן רוחני, ריסון ובקרה עצמית, המקנים לאדם את חירותו. התורה והמצוות הן מכשיר להשגת מטרה זו. לכן הסכך, שגידולו מן הקרקע, תלוש ממנו, לסמל את השורשים הרוחניים של העם היהודי, ואסור שיקבל טומאה.

אך החיבור בין הרוחני לגשמי ביהדות הוא לא רק אישי, ברמת המצוות, כדי להעניק משמעות לאדם. יש לו גם משמעות חברתית. את הפסוק הנזכר 'האזינו השמיים', ניתן גם לפרש שעל הצדיקים, המסומלים בשמיים - והם גם מפנימים את התורה בדרגת קֶשב והאזנה - להיות מחוברים לארץ, כלומר לעמי הארץ ששמיעתם את דברי התורה היא חיצונית בלבד, ללא המישור התודעתי. על האחדות בין כל חלקי העם מצביעה גם פרשת ניצבים בראשיתה, שאותה קראנו לקראת הימים הנוראים: "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם ראשיכם שבטיכם... כל איש ישראל, טַפכם נשיכם וגֵרךָ אשר בקרב מחניךָ - מחוטב עציךָ עד שואב מימיךָ". התורה מאחדת בין מנהיגי העם לפשוטי העם, ומזכה את כולם במתנת המצוות המופלאה. התורה ניתנה באופן שווה לכל חלקי הציבור. מעבר לכך, על הצדיקים להיות מחוברים לקהילתם, וגם לפשוטי העם ולהשפיע מחוכמתם ומאור התורה גם עליהם. הסכך מייצג אפוא את הצדיקים, הקרובים לשכינה, שעליהם להיות מחוברים גם לעמי הארץ, ומשום כך גידולו מן הקרקע. הצדיקים יונקים את כוחם מכל שכבות העם, ובכללם הפשוטים שבו, והם המעניקים לצדיק את כוח המנהיגות וההשפעה. ועם זאת, על הצדיק בדומה לסכך להיות 'תלוש', משפיע טוב על הקהילה, אך לא מושפע ממעשים רעים של אחרים. הרבי מלובביץ' מסביר את הפסוק "ואהבת לרעך כמוך". על האדם לאהוב את זולתו כמו את בשרו הוא. האדם אוהב את כל איבריו באופן שווה, הזרת הקטנה כמו הראש והלב, ללא משוא פנים. כשנפגעת אצבע אחת, נפגע הגוף כולו. אם יש זיהום באצבע, הוא עלול להתפשט בגוף כולו ולהמית את האדם. בדיוק כך יש לאהוב את הזולת, כאילו היה איבר מגופינו, שבלעדיו האדם הוא בעל מום. זו ההתייחסות האישית, החברתית והציבורית לכל אדם. מבחינה לאומית בהעדר אחדות, נפגע כל העם.

רעיון האחדות מגוּלם גם בארבעת המינים. הם משמשים תזכורת לאדם להשתמש בגוף ככלי לקיום מצוות ומעשים טובים. מבחינת צורתם האתרוג דומה ללב, הלולב לחוט השידרה, ההדס לעיניים והערבה לשפתיים. את כל איברי האדם וגופו, כמו גם את מרכיביו הרגשיים (הלב), הגופניים (עמוד השידרה), חוש הראייה והדיבור על האדם לנצל למעשים טובים בלבד. אולם ארבעת המינים מייצגים גם את כל חלקי העם. האתרוג הריחני, בעל הטעם הטוב, מייצג את הצדיקים, שטעמו את לימוד התורה ומעשיהם ריחניים. הלולב, שלפריו התמר אין ריח, אך יש טעם מתוק, מייצג אנשים הלומדים תורה, אך אין בידם מעשים. ההדס מסמל אנשים המדיפים ריח מעשים, אך בלי טעם לימוד התורה (אולי סוג של קיום מצוות כמצוות אנשים מלומדה, בלי התחדשות והתרעננות בלימוד התורה). לעומת זאת, הערבה שאין לה טעם וריח, מייצגת אנשים שאין להם טעם תורה וטעם מצוות כאחד. מצוות ארבעת המינים, והברכה עליה, חלה רק כאשר כל ארבעתם מאוגדים ביחד. היא מלמדת שיעור באחדות ובסובלנות של כל מגזרי העם. אם חסר מין אחד, לא יוצאים ידי חובת המצווה. אפילו ערבה שחסרה, שהיא ללא טעם וריח, פוסלת את כולם. כך אין לפסול שום יהודי. רק באחדות בין כולם יש כוח בעם הזה. מדוע, כדברי נעים זמירות ישראל, צדיק כתמר יפרח? משום שעץ התמר הוא ייחודי. גם הפרי, התמר, שהוא אחד משבעת המינים, וגם הענפים, הלולב (וכן הסכך) מנוצלים למצוות. הלולב, הדומה לעמוד השידרה, מסמל גם את זקיפות הקומה היהודית בתורה. גם הערבה, למרות שאין לה טעם וריח, התכונה המאפיינת אותה היא הצמא למים, המשמשים את תשתית גידולה ובלעדיהם היא נובלת. לכן הערבה מצביעה על כך שאין יהודי ריק. גם אם לכאורה אין בו תורה ומצוות, קיים בו צמא תמידי להנחלת היהדות. ידוע מאמר חז"ל, כי התורה נמשלה למים. "מה מים חיים לעולם, כך תורה חיים לעולם".הנשמה היהודית צמֵאה לקצת אידישקייט. משום כך, הערבות מככבות בחג - חג המים שבו מתפללים על הגשמים בחורף - לא רק בארבעת המינים, אלא גם בהקפה יומית סביב המזבח בבית המקדש ובעיקר בחביטת ערבות בהושענה רבה.

חג הסוכות הוא לא רק חג השכינה, האחדות והסובלנות, אלא בדומה לשבת הוא גם חג השוויון החברתי. מצוות הסוכה חלה על כולם, עשירים כעניים. גם העשירים נאלצים להיפרד לשבוע ימים מחיי המותרות שלהם, ולגור בסוכה הדלה העשויה מעץ או בד. כפי שהזכרנו עוזבים גם את כל היבול החקלאי בעונת האסיף לטובת הסוכה. הסוכה אפוא מחנכת גם לאנטי רכושנות ולחיזוק האמונה בה'. בראש ובראשונה סוכות הוא חג השמחה. התורה חוזרת ושונה: "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם" "ושמחת בחגיך- והיית אך שמח". ידועה גם המצווה הייחודית לחג, שמחת בית השואבה, לזכר ניסוך המים בבית המקדש. אולם השאלה הקלאסית היא, כיצד אפשר לצוות על השמחה. שהיא רגש, ולכאורה אינה מתחום המעשה? תשובה אפשרית אחת, היא בדומה למצוות "ואהבת לרעך כמוך", שגם כאן המצווה היא על רגש האהבה. המכנה המשותף בין שתי המצוות הוא הנתינה. בניגוד לדעה הרווחת, לא רק אהבה מביאה לנתינה, אלא כפי שהצביע הרב דסלר, גם היפוכו של דבר הוא הנכון. הנתינה, הכוללת השקעה עצמית בזולת, מבחינה פיסית או רגשית, יוצרת זיקה רגשית חיובית כלפי הזולת וגורמת לאהבתו. ומכאן שנתינה היא מתכון בדוק לאהבה. אך ההשקעה העצמית בזולת מביאה גם לסיפוק אישי ולשמחה, מה עוד שהאדם הוא יצור חברתי ושואף לתת. ואמנם אירוח עניים, אנשים בודדים וגרים בסוכה הוא חלק בלתי נפרד ממצוות הסוכה, שהתורה מרבה לצוות עליה. סיבה אפשרית אחרת למצוות השמחה בחג היא, כאמור, ההינתקות מחיי החומריות. העושר אינו תמיד מתכוֹן לאושר. חז"ל כבר הצביעו על כך, כי מַרבה נכסים - מַרבה דאגה (שלא יפסיד את הונו, ביטוחו ושמירתו.מפני גנבים וכדומה). לעומת זאת, האדם המאושר הוא המסתפק בחלקו. זו גם הסיבה לקריאת מגילת קהלת בשבת סוכות. חברת השפע היא המקור לדאגות, והשחרור ממנה לשמחה. בניגוד לדימוי העצוב של המגילה, היא אמורה להביא את האדם להתפכחות מחיי מותרות, ומהמרוץ למיליון, ובעקבות כך לאושר. נְקַנַּח אפוא באנקדוטה יפהפייה מפי הרב אהרן זכאי.

היה היה נסיך, בן המלך, שלקה במחלת הדיכאון. כל הרופאים והפסיכולוגים שגייס המלך למען בנו, היו אובדי עצות ולא הצליחו לרפא את הנסיך. פעם אחת בא חכם אחד ואמר למלך, שהוא יכול לרפא את הבן ומצא את הדרך לכך. שמח המלך מאוד. מה עשה אותו חכם? אמר למלך, שהבן יחפש אדם מאושר. אם ימצא אדם כזה, יסור ממנו דכאונו. מטבע הדברים הלכו המלך ובנו אל עשיר אחד, ושאלו אותו את השאלה הקלאסית, האם הוא מאושר בגין עושרו. "לא וָלא" השיב האיש, "אני טרוד כל היום איך לפקח על הכסף, לא להפסיד ולבַטח את הוני מפני פריצוֹת". הלכו אפוא לקבלן, שהוא בעל בתים רבים, והיפנו אליו אותה שאלה כמו לעשיר. אך גם הוא השיב להם בשלילה, וסיפר על דאגותיו הרבות בנוגע לרכושו ולעובדיו הבנאים שיעמדו בתקנים ובלוחות הזמנים. המלך ובנו המשיכו במרוֹץ אחר האדם המאושר, ולא מצאו. לפתע נזדמן להם רועה עני שפניו קורנות משמחה ועל שפתיו התפשט חיוך רחב. "האם אתה מאושר?" שאלו המלך ובנו. "בוודאי", השיב הרועה, "אין לי דאגות כלל. אין לי דבר. יש לי רק חולצה אחת, שאותה אני מכבס מדי פעם בנהר, ואני משוחרר אפוא מדאגת קניות, כסף, ומה לא. אני חי בטבע, בלי לחצים, ואני מרגיש אפוא שאין אדם מאושר ממני". אכן, בסוכה, המסמלת את ההינתקות מן הרכושנות, מחד-גיסא, ואת ההתחזקות הרוחנית בצל השכינה והאושפיזין מאידך-גיסא, אפשר רק לשמוח. סיבה למסיבה. מועדים לשמחה!