כמו שהעין תופסת מיד תנועה בנוף עמוס פריטים דוממים כך היא מבחינה רק בעצמים גדולים ובולטים בשטח. ללא התאומים, האמפייר סטייט בילדינג, פסל החירות ועוד כאלף גורדי שחקים הייתה מנהטן נשארת אי בודד של אינדיאנים רכובים על חסקות ולא הופכת למרכז העולם וליבו הרוחש. זו חייבת להיות פסגה גבוהה מאוד כדי לעורר השתאות.
דברים קטנים ובינוניים מטבעם להתמרח, להתגמד, להתמסמס, להתבנל, לשעמם עד צאת הנשמה ולהתבטל. למשל נמלים. יש מיליון שבלונות משעממות כאלה בכל מטר מרובע - זה אומר שהיצור עצמו מרובע? יש כאלה זעירות שבדקות ספורות מסוגלות לבלוע קרנף, כולל הקרן הקיימת בין עיניו ובין שתי רגליו. ממש דרמה. ויש נמלים שמתארגנות
חיש קל להעתיק את כל תבואת שדות החיטה של אוסם במהירות פולשת, גדולה יותר מזו של שמשון הגיבור המעתיק את שערי העיר עזה. היו"ר מאו נהג לנייד מיליון סינים עמלניים בלילה, בכל פעם שעלה בדעתו לסלול כביש אסטרטגי חדש במעבה היערות. בין לילה היה קם לתחייה כביש מאה ק"מ (בערך 10 סינים צנומים למטר כביש) והאופנסיבה של הקומוניסטיים דרומה נמשכה ללא הפסקה (בערך 50 סינים למחסנית רובה צ'כי), למרות הפצצות כבדות של המטוסים האמריקנים (בערך טייס אחד לכל 100 בקבוקי קוקה-קולה).
מימדי השואה
במה הדברים אמורים? ברישומה המהפכני של השחיתות. כלומר, קשה להבחין במימדי השואה אם מתבוננים אך ורק בנמלים השוקקות החולפות בשיירה אנונימית על פני, או מתחת, לסנדל שלך. התיאוריה של החלונות השבורים אומרת שאם יש היום חלון אחד שבור בשכונה שלך ואיש לא מתקן אותו – בשבוע הבא יצטרפו אליו עוד חמישה או שישה. שבוע לאחר מכן כבר יפוצצו שובבי השכונה ויטרינה ברחוב, כי לאיש בעצם לא אכפת ליל בדולח קליל בשכונה מוזנחת של נתמכי סעד מוכי יום מושתנים.
דרך החלונות שנפרצו מתחילים לזרום פנימה נחשולים גוברים והולכים של שובבים, שהפכו לפרחחים, שהפכו לעבריינים, שהפכו לפושעים, שהפכו לשודדים, שהפכו לרוצחים. זו תנועת אין גבול והיא מתעצמת על חשבון האזרח המלנכולי האדיש, המשטרה המושחתת והפוליטיקאים שעושים לביתם כשהם בבית זר להם. אבל אל תדאגו – גם זה יגיע לביתם.
סדר עדיפויות
למה אתה אומר שהמשטרה מושחתת? אהה, זה אך ורק בגלל סדר העדיפות שלה, בסך-הכל.
השבוע בחיפה פרצו נערים אלימים למסעדה בהדר הכרמל ודרשו את הקופה. הם צולמו בטלוויזיה. למרבה הפלא אותה טלוויזיה מושחתת (גם היא בגלל סדר העדיפות שלה) שמרבה להציג על מסכיה כוכבים נולדים חדשים לבקרים ואופנה עילית לצמרת מצמררת, הואילה לשדר את התמונות האלימות מאותו מקום דל. בעלי המקום שהוכו והושפלו צילצלו וטילפנו (תגובה פבלובית ידועה) למשטרה. היא עדין בדרך (תגובה פבלובית ידועה). יש לה דברים חשובים יותר במקום אחר. ואני שואל את עצמי – יש דברים חשובים יותר מהשטויות האלה?
אותו מסך הראה השבוע נערים משתוללים באלימות, באוטובוס שעושה דרכו לאחת מערי הפיתוח והפיצוח. איש באוטובוס אינו קם ומתערב. הם מפחדים, אומר ביבי. ואני אומר, למה נוסעים לשם אוטובוסים אם הם לא יודעים כיצד להתנהג?
חוק החלונות השבורים אומר שאם אינך נותן דעתך לעבירות הקטנות המתבצעות בשכונת מגוריך – השכונה הופכת למגור ואימה. חוק החלונות הגבוהים אומר, אם ילד אחד מכניס היום סכין מתקפלת לבית ספר – בעוד שבוע הסכין מתקפלת בבטנם של שני ילדים.
ואיך אתם מסתדרים שם עם סמים? או כינים? מה, כינים זה זוטות, זה משהו אישי מאוד כמו כלב מחמד. אבל כלבי מחמד אסור להכניס לבית ספר, לא? ברגע שילד נולד ובא לעולם – הוא מחפש גבולות. למעשה, כל דבר בטבע מחפש גבולות. הים נעצר בקו החוף. אם החוף נמוך, כמו בהולנד, התושבים מקימים סכר. מה לא ברור פה?
עוצמים עיניים
אנחנו לא נעצרים בשום מקום (תגובה פבלובית, כידוע), תמיד חותרים קדימה. אם אתה לא שם גבול לילדים שלך בבית היום, הם יחפשו אותו מחר בכניסה למועדון לילה עם בקבוק, מכונית וסכין באורך של זין, או להפך. זה ברור?
אם אתה עוצם עין היום, כמו המשטרה (עצלנות), כמו המורה (פחד עמום) כמו העירייה (יחסי ציבור) כמו הממשלה (בורות) – מחר לא תהיה העין במקום שלה ואתה תשכב מפוצץ בבית חולים. אלא אם כן אתה חושב שאני מגזים.
תראו, הדור של אולמרט גדל על מיתוס התרנגולות של הפלמ"ח. זה באמת לא אומר שכולם יהיו ראש ממשלה בבוא היום. הדור של קצב גדל על המיתוס של 'לבצע את זממך ולרוץ מיד ולספר לחברה'. כן, אלה היו המשחקים של הדור ההוא והוא צמח עליהם היטב ובאופן בריא. איך אמר סגן הנשיא ההוא באמריקה: באו הממזרים ושינו את החוקים בלי להגיד. זה מה שאני טוען כל הזמן – חסרים לנו מגידים. גבירותיי ורבותי, תוציאו את האצבע ותתקעו אותה בסכר. אם חלון נשבר בסביבה, צאו מיד לתקן אותו. אתם לא רק אזרחים – אתם קהילה. תעזבו הכל, אפילו את '
האח הגדול' ואת 'הישרדות'. אם מישהו מצייר גרפיטי של דברי נאצה על הגדר לפני בית התרבות, צאו מיד לצבוע את כל הגדר מחדש. כי הגדר הזאת היא בעצם הגבול שבין החיים שאתם רוצים לחיות לבין החיים שאינכם רוצים. זו תרבות.
כיכר החירות שלנו
אנגליה של צ'רצ'יל נלחמה בחירוף נפש על כיכר פיקדילי. מובראק כדי להציל את משטרו נלחם על כיכר תחריר. ועכשיו אנחנו - נלחמים על כיכר לחם.
אני מלא אהבה
אני מלא אהבה לבני-אדם. זוחלים, טורפים, צבועים, פרפרים, קרנפים, חסרי חוליות, חסרי מצפון, פשפשים. בסוף הרי כולם עולים למעלה.
אני מלא אהבה לצמחים, משותקים, מפגרים.
אני אוהב את טבע היבשות והימים, אדמה ושקט. אוקיינוס של שקט אחרי רעש אדמה.
אני אוהב את דת העבודה, צלבים, קרסים, מגל, סהר, שמש. עמים.
אני אוהב קניות. בושם, מי גילוח, גיליוטינה, צוואר, בקבוק.
אני מלא אהבה ליתום ואלמנה, גר, פליט. שיתחזקו ויתרבו.
אני אוהב את כל האחים. המוסלמים.
אני מלא אהבה לכל משפחות האדמה. באדמה.
אני מלא אהבה –
ואתה?