בתיאור תהליך קבלת ההחלטות הסביר פרס את מה שמקובל בגישה המערכתית לתכנון אסטרטגי: אם יש שתי עמדות מנוגדות לפתרון בעיה, צריך לחפש את הדרך השלישית שאותם ניגודים לא ייכללו בתוכה. היום קוראים לזה - לחשוב מחוץ לקופסה - דבר שלצערנו לא מצליחים לעשות אצלנו במערכה לביטחון ישראל.
במלחמה נגד חטיפות, כמו במלחמה נגד הטרור בכלל, ממשיכים לחשוב בתוך הקופסה הסגורה שבה כלואים רק שני פתרונות אלטרנטיביים: אחד - דיפלומטי-מסחרי, והשני - צבאי. בחטיפת המטוס לאלג'יר נבחרה הדרך הדיפלומטית, מחוסר אופציה צבאית, ושולם מחיר בשחרור מחבלים מהכלא. בחטיפה לאנטבה - נמצאה אופציה צבאית, בהובלתם של בני פלד כמפקד חיל האוויר ויוני נתניהו כמפקד סיירת מטכ"ל - מה שעלה בחייו של יוני ושני נוסעים ופציעתו הקשה של אחד הלוחמים.
כשהזכרתי לבני פלד, לאחר המבצע, את הפתרון המערכתי שהצעתי, פעם אחר פעם, נגד מכת החטיפות, הוא ענה לי בפשטות: אני מפקד צבאי, ואם הממשלה מחליטה על פתרון צבאי אני צריך לדעת לבצע אותו, בכלים העומדים לרשותי. אבל, אם יש לך פתרון מערכתי, שחורג מפעילות צבאית ומחייב הפעלת כלים תחיקתיים, כלכליים, מדיניים ופסיכולוגיים, תמצא דרך לשכנע את הממשלה שתאמץ אותו.
תחליף לדת משה
ואכן, ניסיתי. כדי לנצח אויב צריך, קודם כל, ללמוד את דרכי הפעולה שלו - מה שבמקצוע שלי נקרא פרדיגמה. והפרדיגמה של הטרור הערבי היא פשוטה: להם מותר לעשות הכל, בלי המגבלות של חוקי המלחמה הבינלאומיים, כשאנו שמים על עצמנו מגבלות קשות שאיננו חייבים אותן כלפי לוחמים בלתי חוקיים - ILLEGITIMATE COMBATANTS, והם מנצלים את זה עד הסוף. ככה אי-אפשר לנצח במלחמה.
למרות שלישראל אין חוקה המחייבת לנהוג בהומניות של אימא תרזה כלפי כל אויב, המציאה חבורת צבועים-מתחסדים תחליף לדת משה, שקַדַם עוד לאופנת ה"פוליטיקלי קורקט" באמריקה, ומונע להפעיל נגד האויב את האמצעים שירתיעו אותו מהתוקפנות הבלתי מרוסנת. לוּ הפעלנו אמצעים חוקיים אלה, ללא פחד מתעמולת הצבועים המתחסדים - לא היו הטרוריסטים מעזים לחטוף לנו בני ערובה - אחרי שהצליחו פעם אחת באלג'יר, ולא היו לנו לא רצח הילדים במעלות, לא אנטבה, לא נחשון וקסמן, לא
גלעד שליט, ולא הפחד מחטיפות בהן ממשיכים לאיים עלינו.
לשחק את המשחק שלהם
הפתרון המערכתי שאני הצעתי נגד סכנה זו מתחיל מפעולת חקיקה בכנסת, לה קראתי חקיקת הגנה לישראל. אם שם המשחק של הטרוריסטים הוא איום על בני ערובה, לנו יש יתרון מקדים וגדול על פניהם: לפני שהם מבצעים פשע מלחמה וחוטפים אנשים שלנו, אנו כבר מחזיקים באנשים שלהם, הכלואים כחוק לאחר משפט, וביניהם - הראויים לעונש מוות על רציחות, שהומרו בצביעות מתחסדת למאסר עולם ומשמשים תמריץ לחטיפות שלהם. התחסדות זו צריכה להיפסק, ולהתחלף בפסקי דין מוות כנהוג בדמוקרטיה הגדולה של אמריקה. אלא שכאן ההוצאה להורג תהייה מושהית, ויוצהר מראש שהיא תבוצע רק אם חברי הנידונים ינסו לבצע למענם חטיפה לצרכי מיקוח. וכך, הגשה תחת איום של רשימה לשחרור רוצחים מהכלא תהפוך באופן אוטומטי לרשימת הוצאה להורג - הרוג לכל יום עד להסרת האיום שלהם, והכול - לפי חוקים המקובלים בעולם. ועד אז - הגיע הזמן גם להפסיק את האיוולת של מתן זכויות שבויי מלחמה, עם צלב אדום וביקורי משפחות, לפושעים פליליים שאינם זכאים לכך.
אז ממה מפחדים המחוקקים שלנו יותר - מהמשך החטיפות או ממאמר ביקורתי של תום פרידמן בניו-יורק טיימס על אכזריות החוק הישראלי?