בחירות או לא להיות
עבור רוב הציבור הישראלי, ההליכה לבחירות הללו היא מעט מדי ומאוחר מדי, ותוצאות הבחירות הללו אינן נושאות בחובן שום בשורה של ממש. המערכת הפוליטית רצה וטורפת את הקלפים. אולי סידור הקלפים ביד ייראה שונה, אבל הקלפים הם אותם הקלפים. החפיסה לא השתנתה, ולא תשתנה.
מפלגות של אופורטוניסטים חלולים שעשו את השלטון למטרה במקום אמצעי (קדימה), ולצידן, מפלגות שמעולם לא עמדו לבחירה ואף על-פי כן נטלו תפקידים בכירים ובחשו בעוצמה באינטרסים של ישראל (עצמאות), ומולן מפלגות שכבר משחקות בזירה הפוליטית תפקיד מרכזי ואפילו הקואליציה חוקקה לכבודן חוק כדי למנוע מהן לצבור תאוצה (יש עתיד).
חברי הכנסת משקשקים. הם לא רועדים מפחד משום שמערך האידיאולוגיה שלהם עומד לצלול לתהום תחתיות, או משום שעניינים הרי-גורל מונחים על הכף. הם בסך-הכל חוששים משום שמישהו אחר עלול לשבת בכיסא שלהם בכנסת הבאה. לפחות 40 חברי-כנסת יעזבו את הכנסת בסוף הקדנציה הזו, ולא יחזרו אליה לאחר הבחירות. זהו מספר שיא של פסולת פרלמנטרית שמעולם לא היה כמוהו.
ואף על-פי כן, ולמרות הכל, אין בבחירות הללו שום בשורה אמיתית, מהותית.
טקטיקה מול מהות
זהו משחק טקטי ואין למשחק הזה שום קשר, ישיר או עקיף, למהות. במשחק הטקטי אין ערכים (למעט ערך הרווח במחיר השקר), ובמשחק הזה אין מוסר (למעט מוסר של גנבי-סוסים). במשחק הטקטי אין חשיבות לרעיונות (למעט הרעיון של שכר בלי עונש), ואין במשחק הזה שום משקל לאידיאולוגיה (אלא אם כן כיסאולוגיה נחשבת).
במשחק הטקטי הזה אין למצביע שום ערך. הוא מעולם לא עניין את הנבחרים העוסקים בטקטיקה, והוא לעולם לא יעניין אותם. המצביעים הם ידיים שצריך ללחוץ כדי שיחזיקו את הפתק הנכון שיהווה עוד 0.1 מילימטר מתוך הערימה שתהווה את הכיסא הבא של הנבחר. החיפזון ללכת לבחירות מהירות גרם לאנחת רווחה גדולה אצל כל השחקנים. לכל הפחות יהיו פטורים ממסע חיזורים ארוך הכולל חתונות, ברי-מצווה ובריתות. זבנג וגמרנו.
עובדות מופרכות וחלקיות
הבחירות הן תוצאה של חישוב קר של יתרון טקטי בידי רב-אמן הטקטיקה שאין בה תוכן, ראש ממשלת ישראל
בנימין נתניהו. למרות שהוא מתהדר במדד של "יציבות שלטונית", הוא רץ כעת לבחירות מהירות משום שהשנה הבאה הייתה חושפת את כל סיפורי האגדות שהוא מכר.
בשנה הבאה ממשלת ישראל לא הייתה יושבת על המרפסת וסופרת ציפורים נודדות, אלא אוספת על שובר הגלים של המציאות את רסיסי המעשיות שסיפרה מאז תחילת הקדנציה. אם "יציבות שלטונית" יצרה פה משהו במהלך הקדנציה הזו, אז התוצר המובהק שלה היה הכיוון המתגבר של השיפוע השלילי.
אצל בנימין נתניהו העובדות הן חומר אלסטי ביד היוצר. רגע אחד "יציבות" היא סיבה, וברגע אחר היא בכלל תוצאה. ברגע הזה היא נחוצה, וברגע שלאחריו מוכרחים בחירות מיד. לא פרופסור דני שכטמן היה צריך לקבל את פרס הנובל על גבישי קוואזי, אלא בנימין נתניהו על עובדות מופרכות וחלקיות התומכות בתמונה של wishful thinking.
כאשר נתניהו חוזר על העובדות האלה אינספור פעמים, הוא מנסה לתת להן משקל ראייתי ונופך מציאותי. אבל כמו כל עובדות מופרכות וחלקיות, כאשר חוזרים עליהן כמה פעמים מתגלה האמת המרה. אז הולכים לבחירות. מהר.
משחק הגושים
הפרשנים הפוליטיים יחשבו כל העת הזו את משחקי הגושים, וינסו למכור "עניין" במקום שהוא איננו. משחק הגושים קיים, רק משום שמשחקי הפרשנות מעניקים לנושא נופך רציני, מעניקים לפוליטיקאים חזות מהוגנת, ומעניקים לפרשן תדמית מעמיקה, מלומדת, מיודעת ומקצועית. אבל אין בישראל משחק של גושים באמת.
משחק הגושים הוא אגדה, ממש כמו עלי-באבא ו-40 השודדים. בהתחשב בכך שממשלת נתניהו החזיקה למעלה מ-40 שרים (כולל מספר שיא של שרים בלי-תיק), האגדה של משחק הגושים היא בסך-הכל התגלמות של המירוץ למשרת שר, ושם המשחק הוא "עלי-ביבי וארבעים המושחתים".
כבר ראינו כאן קואליציות רחבות שבהן ישבו חרדים עם מתנגדיהם, וכבר ראינו קואליציות צרות שנשענו על קולות של מפלגות שוליות, וכבר ראינו חברי כנסת אופורטוניסטים שחוצים את גדר המחנה ומתחזקים קואליציה של מחנה יריב (ברק עם "עצמאות", מופז עם קדימה, ולאחרונה
אבי דיכטר שנכנס לפוליטיקה כדי להיות בתפקיד של שר (לא משנה איזה שר, ולא משנה בשירות איזו אג'נדה, העיקר שיהיה שר, ועדיף היום על פני מחר).
אין כאן משחק של גושים, כמו שאין כאן מפלגות, וכמו שאין כאן דעות ואידיאולוגיות. מה שיש כאן הוא מירוץ אישי, שבמסגרתו מתאגדות יחד קבוצות של פוליטיקאים, על-מנת לזכות במשרה על חשבון משלם המיסים.
המירוץ אל השררה - לא מתחייבים על כלום
הסקרים כבר מוצגים לנו (בדרך כלל "מטעם"), ובהם פירוט של מצביעים והתפלגויות הצבעה. הרי למפלגות אין עדיין מצע סופי ומעודכן התואם את המציאות העכשווית, ואין עדיין רשימות מועמדים סופיות. אבל הסקרים כבר נערכים והציבור כבר אומר למי יצביע. תוכן? מהות? ערכים? חזון? אידיאולוגיה?
המפלגות לא מוכנות להתחייב כלפי הבוחר על כלום, מלבד על עצם הריצה. הקמפיינים נשענים על "לעומתיות" ו-"נגטיביות". מי שהיו באופוזיציה מצביעים על כשלי הממשלה, ומי שהיו בקואליציה מזהירים באמצעות הפרופגנדה מבית היוצר של דוברת צה"ל לשעבר ותגרנית השווקים בהווה, עם הקשקוש של "שמאל קיצוני ואנרכיסטי". אלה וגם אלה יעשו שימוש באיומים והפחדות, כדי לגרום לנו להצביע עבורם. עובדות ותקוות אינן סחורה מבוקשת במקומותינו, בישראל הפחד מוכר הכי טוב.
הפוליטיקאים התרגלו לכך שהם פטורים מהתחייבויות כלפינו, וגם מי שמתחייב - פטור מלקיים. יחימוביץ', לפיד, מופז, לבני, כולם רצים מול הליכוד ונתניהו, ובפיהם סיפורי אימה על ממשלת נתניהו, על הלאומניות הקיצונית של הליכוד, על הפייגליניזם ועל כך שרשימת הליכוד הבאה תיראה יותר כמו מפלגת מגרון-חברון.
אבל אף אחד מאלה לא מוכן להתחייב שלא ישב בקואליציה עם הליכוד. יחימוביץ' אומרת שאנחנו צריכים פשוט לסמוך עליה, ושזה לא יהיה נבון לפסול לפני שיהיו תוצאות בבחירות. לפיד לא פוסל כלום. לבני שותקת עד שאולמרט יחליט.
קווים אדומים: לא ליכוד ולא נתניהו
נתניהו ניסה להצדיק את הפארסה של הקו האדום באו"ם, עם התיאוריה שקווים אדומים מייצרים רתיעה אצל עבריין. נתניהו נתן למפלגות שרצות מול הליכוד את הנשק האולטימטיבי - קו אדום. רשימת הקווים האדומים שהמתמודדים מול הקואליציה הגרועה של נתניהו היו אמורים להציב, אמורה להיות ארוכה מאוד.
הפוליטיקאים שרצים מול נתניהו מעדיפים להעלים עין מהלוגיקה של נתניהו. הפוליטיקאים שרצים מול נתניהו מנסים להשיג משקל פוליטי על-מנת להעלות את מחירם לצורך המו"מ הקואליציוני, וכולם יתחרו זה מול זו - מי יסגור עסקה וישב בקואליציה הבאה של נתניהו.
הציבור יכול להשפיע על משחק הכיסאות הזה רק בדרך אחת. לא להצביע לאף מפלגת אלטרנטיבה לנתניהו - כל עוד אין התחייבות מפורשת שלא לשבת בקואליציה עם נתניהו, ולמלא באמונה את תפקיד האופוזיציה. וכמובן, כן להצביע למפלגה שתציע מלבד מודל אידיאולוגי ורשימת מועמדים ראויה - גם רשימת התחייבויות ברורות, שהראשונה שבהן תהיה - לא ליכוד ולא נתניהו.