על-פי חוק יחסי ממון, החל על זוגות שנשאו לאחר 1.1.1974, הנכסים שנצברו במהלך הנישואין, למעט חריגים מעטים- יתחלקו שווה בשווה.
אולם, על-פי החוק, לעיתים מי מהצדדים עשוי לקבל למעלה ממחצית הרכוש, שכן ביהמ"ש מוסמך לפסוק לצד אחד החלק הארי מהרכוש המשותף - מכלל הרכוש או בנכס ספציפי, במקרים בהם הנסיבות מצדיקות זאת.
מתי ניתן לדרוש חלוקה בלתי שווה?
אף שכל מקרה יבחן לגופו, ניתן ללמוד על קו בפסיקה בנוגע למקרים בהם ביהמ"ש עשוי לקבוע חלוקה בלתי שווה.
הפרשי השתכרות:
כאשר קיימים פערי השתכרות גבוהים בין בני זוג. לדוגמה, באם הבעל הינו מנכ"ל חברה ומשתכר 50,000 שקלים בחודש, בעוד האישה עובדת כמורה ומשתכרת 6,000 שקלים לחודש.
באם ביהמ"ש ישתכנע כי הפערים הכלכליים שיוצרו לאחר הגירושין הינם מהותיים- ייתכן שהאישה תקבל יותר ממחצית מהרכוש המשותף, כדי לגשר על פער זה.
הברחת נכסים:
במקרה בו למי מהצדדים הוכחות כי הצד השני מבריח ממנו נכסים משותפים כגון כספים או מקרקעין- הוא יכול לטעון כי עליו לקבל למעלה ממחצית הרכוש שלא הוברח.
במקרה כזה, חלוקה בלתי שווה תהיה צודקת , שכן הצד שממנו הוברחו הנכסים יקבל למעלה ממחצית הרכוש הידוע לו, בעוד הצד "המבריח" יקבל פחות ממחצית הנכסים הידועים+ הנכסים שהבריח.
חובות שאינם משותפים:
במידה ומי מהצדדים יצר חובות שהוסתרו מבן הזוג, כגון בשל רומן או הימורים מוסתרים - יתכן ובן הזוג השני לא יצטרך לשאת בהם, באם יוכיח כי חובות אלו נוצרו שלא במהלך הרגיל של חיי הנישואין.