היש אג'נדה מערבית?

הסופר השוויצרי מקס פריש כתב ב-1948 :"לרוב האנשים היה גלוי וידוע, גם לפני שמלחמת העולם השנייה הפכה זאת לוודאות, שחלף עבר הזמן שבו יכלו אומות אירופה להתקוטט זו עם זו על השליטה בעולם. לאירופה לא נותר דבר לחפש בכיוון הזה, וכל אירופי שעדיין חומד שלטון עולמי עתיד ליפול קורבן לייאוש או ללעג, כמו הנפוליאונים הרבים השוהים בבתי משוגעים". הערכתו של פריש לוקה באי דיוק היסטורי, אולם נכון הוא כי כמגמה כללית התאווה לאימפריאליזם של הדורות הקודמים למלחמת העולם הראשונה הלכה ודעכה. התכתשויות אימפריאליסטיות ככל שהיו לא היו אלא מלחמות מאסף. אומנם הפאשיזם האיטלקי ניסה להפיח רוח חיים במדיניות ההתפשטות האימפריאליסטית, אך שאר המעצמות הבינו כי עיקרון ההגדרה העצמית של הלאומים מבית מדרשו של וודרו ווילסון יתגשם במציאות ההיסטורית במשך הזמן. לאחר מלחמת העולם השנייה התכנסה אירופה בתוך עצמה, רצוצה ושבעת מלחמות, נטולת כל אמביציה צבאית, חוסה בצילה של ארצות הברית אדירת הכוח. על כך כבר העיר הגנרל אייזנהאואר: "בגלל נוכחות כוחותינו שם, נמנעו האירופים מלמלא את חלקם. הם מסרבים להקריב את הקורבן ולהקצות חיילים להגנתם שלהם". אלא שאירופה, עד כמה שניתן להתייחס למושג זה כאל ישות מובחנת, לא השכילה להבין שמותו של הרעיון האימפריאליסטי, כמו גם שלילת התאווה המיליטריסטית, אסור להם שיגררו אלי קבר גם את ההגמוניה של הציוויליזציה האירופאית והאג'נדה המערבית בכלל, וודאי שאסור להם לאפשר למדינות המתפתחות, מה שהיה ידוע כמדינות העולם השלישי, לערער איזונים אסטרטגיים גלובליים. אומנם אנגליה וצרפת הבינו זאת היטב במחצית שנות החמישים כשיצאו למבצע סואץ, אך מיד נסוגו כשזנבם בין רגליהם לנוכח גערתו של נשיא ארצות הברית אייזנהאואר שדעתו לא הייתה נוחה מסימני חיות אימפריאליסטיים אלה. שתי ארצות אלו אומנם התערבו בהפיכה בלוב ב-2011 אך לא לפני שקיבלו את ברכת הדרך מוושינגטון (שאף היא הולכת ומאבדת מכובד משקלה הגלובלי). מאז שנות החמישים הציגו מנהיגי אירופה את המגמות של האינטגרציה האירופית כמכוונות, בין השאר, לחיזוק מעמדה של היבשת כמעצמה בפני עצמה, בייחוד בפן הכלכלי, ובייחוד לנוכח התייצבותה של יפן בקדמת הזירה הכלכלית העולמית בסוף שנות השבעים של המאה העשרים, שהרי אף מדינה אירופית בפני עצמה לא הייתה בעלת עוצמה שתקנה לה את התואר "מעצמה".

מגמות האינטגרציה האירופית כללו גם החלטות להביא לידי העצמת הכוח הצבאי המצרפי של אירופה, באמצעות הקמת מפקדה צבאית אירופית במסגרת "מדיניות הביטחון וההגנה האירופית" ובאמצעות "סוכנות ההגנה האירופית", בין היתר על-מנת לאפשר לאיחוד האירופי להתערב באזורי משבר ולתרום להשכנת שלום, אך אלה לא חוללו מעצמה צבאית אירופית. אדרבא, בעוד שבעשור בין 2002 ל-2012 צמחו ההוצאות הצבאיות (הריאליות) בארצות שבכל יבשות תבל, הרי שבאירופה המערבית והמרכזית היה דווקא צמצום בהוצאות אלו, צמצום שהולך וניכר בעיקר בשלוש השנים האחרונות. הנה, לדוגמא, במדינות צפון אפריקה עלה שיעור ההוצאות הצבאיות בעשור זה ב-109% (אלג'יריה לבד אחראית ל-75%), במדינות מזרח אירופה שיעור עליית ההוצאות הצבאיות עמד על 86%, מזרח אסיה ראתה עלייה של 69%, דרום אסיה- 62%, צפון אמריקה- 59%, ורק מרכז ומערב אירופה ירדו באחוז ומחצה. הרפיון הצבאי האירופי בולט יותר כאשר בוחנים את ההוצאה הצבאית ביחס לתוצר המקומי: ב-2010 היוו הוצאותיה הצבאיות של ארצות הברית 4.8% מהתוצר בעוד שהאיחוד האירופי הוציא רק 1.6%. (הממוצע העולמי עומד על 2.5%). יש לציין כי על-פי תקנות נאט"ו מתחייבות המדינות החברות להוצאה של 2% לפחות, וממדינות האיחוד האירופי החברות בנאט"ו רק בריטניה צרפת ויוון עומדות בדרישה זו. בנימוקי השופטים להענקת הפרס הם מציינים את תרומת האיחוד האירופי לשלום במדינות הבלקן. העובדות ההיסטוריות אינן תומכות בהערכה זו, שהרי רק התערבות ארצות הברית אילצה את הניצים להניח נשקם. אין להתעלם מן הטיעון כי בשלוש השנים האחרונות אירופה מוכת המשבר הכלכלי נאלצה לצמצם הוצאותיה הציבוריות, אך ברור כי הרפיון הצבאי אינו יכול להתלות רק בכך. המגמה של רפיון זה ניכרת לאורך תקופה של יותר מעשור. ב-2005 הוסכם על-ידי מדינות האיחוד על תוכנית (שהייתה מעוגנת בדירקטיבה חוקית של מוסדות האיחוד) איגום של ייצור מערכות צבאיות במטרה להקל על הלחץ התקציבי של כל מדינה בנפרד, אלא שתוכנית זו נתקלה במכשולים של פרוטקציוניזם לאומי המונע הגשמתם של סעיפים חשובים בתוכנית האיגום.

הלך הרוח האירופי הכללי הוא אנטי מיליטריסטי מובהק, ובמיוחד בולט הלך רוח זה בגרמניה שחלק לא קטן מאוכלוסייתה מביע חששו מפני כל תהליך המדיף ריח מיליטריסטי. לאחרונה ביטלה גרמניה את גיוס החובה לצבא, מה שאילץ את שלטונות הצבא ליזום קמפיין לגיוס וולונטרי של בני נוער. הקמפיין פונה לבני נוער להצטרף ל"מחנות הרפתקה" המתמחים בהכנה לצבא בדרך המשלבת פעילות אתגרית מהנה המהווה גם מקור לפעילות חווייתית לבני הנוער. קמפיין זה של הבונדסווהר הגרמני נתקל בתגובות שליליות מצד ארגונים פציפיסטיים שונים ומצד ארגונים הפועלים למען זכויות הילד. טיעוני המתנגדים לקמפיין טוענים כי הוא עומד בניגוד לאמנת האו"ם לזכויות הילד באשר חובתה של הממשלה לדאוג לשלומו של הילד ולא לעודדו להיכנס למקום סכנה. בקמפיין זה, כך נטען, נוקטת הממשלה בהטעיה כי היא מזמינה את הילד להצטרף למה שהיא מציגה כחוויה אתגרית, כעין מסע טיולים בית-ספרי מבלי לחשוף בפניו את הסכנות הכרוכות בשרות הצבאי: "הבונדסווהר אינו מספר לילד מהי חווית המלחמה האמיתית". טיעון אחר מתייחס למה שהגרמנים מכנים "נקודת החולשה במערכת החינוך": ראלף ווילינגר מומחה גרמני לזכויות הילד מדגיש כי מחויבותה של מערכת החינוך הגרמנית היא לחנך לשלום, מה, שלטענתו, כמעט לא מתבצע, ומכל מקום הקמפיין של הבונדסווהר מחנך להיפוכו של השלום. גישה פציפיסטית זו אינה רק ביטוי פוסט-טראומטי תוצאת מלחמת העולם השנייה אלא גם תוצאה של השפעת המגמה הפוסט-מודרנית, השוללת קנאות אידיאולוגית/פוליטית/דתית כלשהי ומעודדת תחתיה מדיניות של סובלנות שמופרעת רק בצו הפרגמטיזם הפוליטי או הכלכלי.

הרעיון האסטרטגי המארגן של האיחוד האירופי היה ונשאר השפעה באמצעות "כוח רך", שפירושו לחץ דיפלומטי המלווה בהטפה אידיאולוגית ובתמריצים פוליטיים, אשר נתמכים בעיקר על מנופים כלכליים כשהמטרה העיקרית, ואולי היחידה, של אסטרטגיה זו היא להבטיח, בראש וראשונה, את איתנותה של כלכלת מדינות היבשת. מדיניות זו של "כוח רך" מוגבלת מבחינת האפקטיביות שלה, ואין היא תורמת לחיזוק מעמדה הבינלאומי של אירופה, וממילא היא מונעת מאירופה את הכוח הפוטנציאלי של משכינת שלום. אדריכלים של מדיניות בינלאומית יכולים לצפות לתוצאות בנות קיימא רק אם ישכילו לזהות, להגדיר ולכלול בשיקוליהם עמדות וזרמים חברתיים-תרבותיים דומיננטיים במדינות שהן מושא למדיניותם, ולא יסתפקו בהערכת האינטרסים של מדינות אלה כפי שהן משתקפות על-ידי הנהגתן הפוליטית. בדבקותם הגורפת במדיניות ה"כוח רך" משקפים אדריכליה של מדיניות החוץ האירופית התנהלות המנוערת מתבונה זו. במיוחד אמורים הדברים ביחס למדיניות המזרח תיכונית: הסירוב האירופי לסווג את חיזבאללה כארגון טרור מתורץ בכך שזהו ארגון פוליטי המיוצג בפרלמנט הלבנוני מכוחן של בחירות דמוקרטיות. התגובה המתונה של אירופה לפגיעה בשגרירויותיה במדינות ערב היא מופת למדיניות המרופפת את בסיס העקרונות שעליהם מתקיים (עדיין) האיחוד האירופי. התרופפות זו מעודדת עלייתם של כוחות אופל מיליטנטיים ברחבי תבל כולה כי ההיסטוריה האנושית אינה סובלת ריק מוסרי.

באשר להתפתחויות במדינות ערב בכלל שוררת כבר שנים אשליה נאיבית שתמריצים כלכליים יעודדו וימריצו תהליכי דמוקרטיזציה, וכי צעדים שננקטו על יד האיחוד האירופי להשגת שלום בין העדות האתניות בבלקן כוחם יפה גם לגבי העולם הערבי. כך עולה למשל מיוזמה שנקט האיחוד האירופי בעקבות שינוי המשטר בתוניסיה. בחודש מרץ 2011 פרסם האיחוד מסמך פעולה ל"תוכנית שותפות לדמוקרטיה ולשגשוג משותף" עם מדינות דרום אגן הים-התיכון. זוהי תוכנית סיוע ל"ייצוב הדמוקרטיה במדינות צפון אפריקה ומצרים", ובהקדמה למסמך נקבע כי "מדינות אירופה עצמן למודות ניסיון במעבר לדמוקרטיה". השוואה אומללה: וכי הנמשל הוא ממין המשל? ישנם משקיפים באירופה שעדיין בוחנים את ההתפתחויות בעולם הערבי כגילויים של התנערות מתקופה ארוכה של חיים בתוך רפש פוליטי-חברתי, תחת משטרים אוטוריטריים אל עבר דמוקרטיזציה מערבית. דוגמה לכך משתקפת בנייר עמדה שפרסם ניק וויטני Nick Witney, אנליסט בכיר ב"מועצה האירופית ליחסי חוץ", כאשר המועצה הצבאית במצרים הורתה על פיזור הבית התחתון של הפרלמנט. וויטני אינו רק חוקר תיאורטיקן. הוא דיפלומט ותיק ששירת במערכות משרד ההגנה הבריטי, וכן עמד בראש "סוכנות ההגנה האירופית". הוא גם דובר ערבית ועשה שירות דיפלומטי בלבנון, ירדן ועירק, והוא אמור להכיר היטב את המציאות המזרח תיכונית. והנה וויטני זה ביכה בנייר העמדה שלו את אדישותה של אירופה לנוכח המניפולציות של המועצה הצבאית העליונה במצרים שעיכבו, לדעתו, התגשמותו של התהליך הדמוקרטי. לטענתו, אירופה עומדת בפני מבחן רציני במדיניותה, או נכון יותר במחדלה, עד כה, לנוכח מה שהוא מכנה "מהפכת הנגד של המועצה הצבאית", אשר מטרתה להמשיך ולהחזיק ברסן השלטון במצרים ובכך לעקר מתוכן את הבטחותיה להגן על "המהפכה הדמוקרטית". "מהפכת נגד זו היא מבחן גדול לנו האירופים בשאלה אם הפקנו לקח מהאביב הערבי, אם נעמוד לצדה של הדמוקרטיה כפי שהצהרנו אם לאו. ודאי, יש להוציא מכלל אפשרות התערבות צבאית, אבל לאירופה יש מנופים כלכליים שאותם היא יכולה להפעיל אם רצונה בכך", מסביר וויטני. כיצד זה לא השכיל וויטני להבין כי מי שמצהיר, כמעשה נשיא מצרים מורסי, ש"האסלם הוא הפתרון", לא יהא זה הוא שהדמוקרטיה תיוושע על ידו? וכי אין וויטני ער לכך שהרבה מצרים ששוחחו עם כתבים מערביים קוננו על כך כי "מי יודע אם אין אני שותה את כוס הבירה האחרונה שלי"?

בהתייחסו להבדלי הגישה המהותיים בין אמריקה לאירופה באשר למאבק בטרור הבינלאומי מדגיש כריס פאטן, מי שהיה חבר הנציבות האירופית, בספרו Not Quite the Diplomat, כי הגישה האמריקנית מאופיינת כחד-ממדית אשר מסרבת להכיר בכך שניתן לזהות מניעים רציונליים בין מחוללי הטרור, וכי ממילא האופציה המלחמתית לאתגר מניעים אלו היא לגיטימית. האמריקנים, טוען פאטן, מפרשים כל ניסיון לדיון במניעים רציונליים אלו כביטוי של פייסנות. האירופאים, לעומת זאת, אינם "חיים בנוחות" עם חלוקה דיכוטומית של האנושות לטובים ורעים, ל"אנחנו" ו"הם". האירופאים גורסים, כך פאטן, כי איומים א-סימטריים היו מאז ומתמיד כלי נשק בידי החלש במלחמתו בחזק, וכי השיפוט המוסרי בעניין זה על-ידי ההיסטוריה אינו חד-משמעי תמיד, והוא תלוי במי שכתב את ההיסטוריה. "דברי ימי האימפריה הבריטית המספרים את סיפור שליטתה בקניה, בישראל, באירלנד ובדרום אפריקה זרועה במעשי טרור אשר הפכו במרוצת השנים לאירועים פוליטיים". אומנם הטרור האיסלאמיסטי אינו מוכוון מטרה פוליטית ברורה כמו זה של הצבא האירי הרפובליקני, למשל, אך בכל זאת יש להבין את המניעים הסוציאליים-תרבותיים המזינים אותו, מסביר פאטן. עמדה זו שפטאן מציגה משקפת ראיה מוסרית מעוותת המתורגמת לרפיון פוליטי-צבאי, ועל כן דווקא מסכנת את שלום העולם.

לא סביר ליחס למנהיגי אירופה חוסר הבנה של הזירה הבינלאומית. גם הם יודעים לקרוא, לראות ולהתבונן. הנאיביות המשתקפת ממדיניותם אינה ביטוי לתובנה אקדמית עמוקה. הם מבינים, אך הבעיה היא שהם נמנעים מהסקת מסקנות. מדיניותם משקפת אמונה קלושה ביעוד התרבותי של המערב כמו גם ביכולת ההתמודדות באתגרים ערכיים ברורים ומחייבים, למרות מס השפתיים שלהם בדבר חשיבות זכויות אדם. הרטוריקה האירופית הפוסט-מודרנית חלחלה במשך השנים באופן טבעי לעורקי הגוף הפוליטי ועל דופנותיו התעבו משקעים שומניים שהחלישו את הרצון לעמידה על אג'נדה מערבית, וממילא גובר כוחו של פונדמנטליזם איסלאמי כמו גם כוחות אנטי-דמוקרטיים אחרים כגון ברוסיה ובסין. אם נרחיב ראייתנו ונתבונן גם בירידת כוחה הכלכלי של ארצות הברית ובתשישות כוחו של האתוס האמריקני שבא לידי ביטוי סמלי בקידתו של הנשיא אובמה לפני האסלם, התנוונותו של ארגון נאט"ו לכדי כלי ריק ועלייתה הכלכלית של אסיה, תעלה מאליה השאלה: היש עדיין אג'נדה מערבית? ואם תלך אג'נדה זו ותימוג מי יקבל את פרס נובל לשלום בדורות הבאים?