לא הייתה בעולם עין אדם שיכלה לראות את המראה מעורר ההשראה המבעית, שלא היה כמותו מעולם ולעולם לא יהיה עוד כמוהו. אוניית עץ קטנה, נרות דולקים מאחורי מסך מי הממטרים הניתכים על צהריה, מיטלטלת על גלי ענק משולחי רסן וטרופי קצף המכים בשיפולי השמיים המשחירים מעליהם. להב הברקים המכחיל החותך עננים לשברים כבדים מעופרת, מאיר אותה בסופה. "אפילו איסטרובילין של רחים נימחו במים", אומר המדרש (ויקרא רבא, ל"א), הבזלת התחתונה של רחיים היו לחול במי המבול.
התיבה, כולה אך "עֲצֵי גֹפֶר",מעין דקלים סיביים, שורדת את הגדולה בסופות, ולא מוטבעת ולא נמחית, ולא מתפוררת, ו"מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה" שנבקעו - לא מבקעים אותה "וַאֲרֻבֹּת הַשמיים" שנפתחו - לא פותחים את צידה ארבעים יום וארבעים לילה.
כל עין שיכלה לראות הייתה בתוך התיבה. כל העולם כולו היה מבול, והתיבה הייתה כל העולם כולו. ב"שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה, חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ, וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ" (בראשית ו', ט"ו), נצטופפו באורח פלאי אלפי אלפים של מינים שנבראו בששת ימי בראשית, שניים שניים ושבעה שבעה, זכרים ונקבות למין, אין ספור יצורים לבד מן הדגה, והיו שותפים, הם ונח ואשתו ובניו ונשי בניו, למשט ההישרדות המופלא של הבריאה שדינה נחרץ, והיו גרעין לאנושות ולחיה אשר בארץ החדשים.
מטען חיים שוקק בתיבה קטנה
במציאות של המידות האריתמטיות המדויקות של התיבה, בארכיטקטורה הרשומה שלה - "קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה", דיוטות דיוטות, קומות קומות, בנתוני היסוד של חומרי הבנייה והאיטום של דופנותיה - "וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר" (שם, י"ד), טמונה העל מציאות של מטען החיים השוקק העצום, העל טבעי, שנתכנס בנפח המדוד, המדויק, הצנוע של התיבה הקטנה. בשבריריותה הריאלית אל מול זעם המים הרותחים שאין להם סוף, מתממשת עוצמתה הסוריאלית.
שתי שבועות גורליות שרות זו עם זו ועושות את השמיים ואת הארץ לרעש ולגעש ולזעם העולה על גדות ברום ומתפרץ מתחתיות, מזה שבועת החרטה מעציבת הלב על הבריאה שהשחיתה דרכה על הארץ והשמדתה, "אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשמיים כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם" (שם,ז'), ומזה שבועת קיומה של אותה בריאה עצמה, כי "וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'" (שם, ח'), וחינו מאציל על דורות זרעיותיו והיאך לא יבואו לעולם רק מפני שהאדם לפניהם השחית דרכו על הארץ?
בתיבת העץ הקטנה, הרעועה, הנפיצה, שטה התקווה בסופת הקץ המבולתית. יש לה מידות. אורך. רוחב. קומה. והיא גדולה מכל מידה. עין לא ראתה.
אילו יכול היה מישהו לרחף מעל לכדור הארץ ולהתבונן בו לאחר ארבעים ימי המבול, לא היה רואה אלא מים שגבהו חמש עשרה אמה מעל שיאי כל ההרים ואת הנקודה הזעירה ההולכת על המים, התיבה. היא הייתה שם כאשר גברו המים ימים רבים, והייתה שם לאחר שהחלו נסוגים וסוף דבר, לאחר שנראו ההרים הגבוהים, נחה על צלע הר מהררי אררט.
ענף זית רך, רענן
שם החל נוח עושה חשבון צאתו מן התיבה ושובו לאדמה ולשדותיה ולכרמיה וליערותיה, הוא וכל החיה אשר שרדה עימו את הקצף. הוא פתח את החלון אשר עשה. אין חשבון בלא פתיחת חלון. מאופק עד אופק לא ראה אלא מים. לו יכול היה להמריא כציפור היה מרחיק ראות. אבל נוח היה איש האדמה. הוא לא היה איש ממריא. על כן שילח את העורב, אולם זה לא התרומם אלא עד שראה נבלת פגר והזין בה את עצמו "וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (שם, ח',ז'). לא הייתה לו נאמנות אחרת.
נח ביקש אות חיים. העורב לא היה מסוגל אלא להביא לו אותות מוות. הוא ביקש לראות הקלו המים. העורב לא יכול היה לבשר לו אלא מה הם פלטו. מיואש מן העורב - שילח את היונה. היא לא מצאה מנוח לכף רגלה ושבה ולאחר שבעה ימים שילח אותה שוב. "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ" (שם,ח',י"א). "טרף זיתא תביר מחת בפומה" מתרגם ומפרש אונקלוס בארמית, עלה על בד זית כרות נשאה היונה בפיה, וגם הרב סעדיה גאון מפרש כי כרות היה הענף הרך. לא ענף שצף לו על המים היורדים, לא ענף ששברה הסופה במבול בטרם נעקרו כל עצי הארץ בסופה, אלא ענף זית רך, רענן, מעץ בוגר, צומח.
לא יונה של שלום, אלא של בשורת תחייה
זאת הייתה הבשורה. אי שם במרחבי השיממון והעקירה צימח עץ. היונה לא הייתה יונה של שלום מיסוד המסורות היווניות והרומיות והאמריקניות עד לימינו אלה. היא הייתה יונה של בשורת תחייה.
"מהיכן הביאה אותו", את ענף הזית הכרות, שואל המדרש (בראשית רבא,ל"ג) "מהר המשחה" משיב המדרש, מארץ ישראל, מירושלים. הא כיצד? ארץ ישראל לא גושמה, יודע אותו מדרש לספר, לא ירדו עליה מי המבול ולא נפתחו בה מעינות תהום רבה. "אבל", אומר הרמב"ן על אותו מדרש, "המים נתפשטו בכל העולם וכיסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמיים, כמו שכתוב מפורש, ואין סביב ארץ ישראל גדר לעכב המים שלא יבאו בה. וכך אמרו בפרקי רבי אליעזר (פרק כג), ארץ ישראל לא ירד עליה מי המבול מן השמיים אלא נתגלגלו המים מן הארצות ונכנסו לתוכה, ומפני שלא ירד בארץ ההיא הגשם השוטף ולא נפתחו עליה ארובות השמיים, נשארו בה האילנות, ובכל העולם נשברו ונעקרו במבול ומטרות עזו".
ארץ ישראל כתיבת ההישרדות
ארץ ישראל. למה שקורה בעולם הגדול השפעה גדולה גם על מה שקורה בארץ ישראל. היא הייתה מכוסה מים מכוח חוק כלים שלובים ולא מכוח הסופה שהשחיתה את כל החי ואת כל הצומח. על-פי הנראה לא שרד בה דבר כפי שלא שרד ולא כלום בכל העולם שמחוצה לה. אבל מתחת לפני המים, שרדו החיים. כשם שתיבת נוח הייתה תיבת ההישרדות של כל החי, כן הייתה ארץ ישראל תיבת ההישרדות של כל הצומח. היונה ועלה הזית הכרות בפיה היא סמל של נצחיות הצמיחה.
הר המשחה הוא "הר הזיתים שלפני ירושלים" אומר רש"י בפירושו למסכת שבת דף נ"ו ב'. בבתי הבד כובשים מזיתי אותו הר את השמן בו משחו מלכים. מאחד מעצי הזית ששרדו את המבול על ההר הירושלמי כרתה היונה את עלה הטרף והייתה לאות כי גם בסעור העולם, בימי התרסקותו, בימי אובדן התקווה, בימי הצטמצמות האופקים לחוג הצר של פליטת הנפש האחת, יש אי שם מתחת למציאות הנצפית מציאות ממתינה השומרת את בשורת התחייה. מי שזוכה לשרוד את המבול, לשם, לארץ המשמרת את בשורת התחייה, הבנויה תמיד באבני תשתיותיה אפילו היא חרבה על אבני טרשיה, לשם הוא ישוב כנבואת הנביא "מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם" (ישעיה ס',ח').