|
|
|
|
| ישנן חברות המשווקות מילים ומאמרים במסגרת "קידום אורגני בגוגל". החברות האלו מעסיקות, במקרה של מאמרים משפטיים, סטודנטים למשפטים, ומשפטנים צעירים, שכותבים מאמרים משפטיים על סרט נע, ומוכרים את המאמרים, על זכויות היוצרים שלהם, לעורכי דין בכירים שממונם בידם ("ללא יחסי עובד-מעביד") | |
|
|
|
עוד שיטה שבמסגרתה עורכי דין מפרסמים עצמם קרויה "קידום אורגני בגוגל". אם תגיד מספיק פעמים שהירח עשוי מגבינה ירוקה, אנשים יאמינו לזה. בגוגל, ככל ששמו של עורך דין חוזר על עצמו מספר רב יותר של פעמים בצירוף מילות חיפוש פופולריות (כגון "עורך דין דיני עבודה", "עורך דין דיני משפחה", "עורך דין מעצרים", "עורך דין מכר מקרקעין" וכיו"ב) – כך הסיכוי שלו לעלות בתוצאות החיפוש בגוגל, גדל.
כלומר עורך דין צריך לשבת ולכתוב מאמרים רבים הכוללים את מילות החיפוש הפופולריות הנ"ל, כדי שאם אתה, הקורא בבית, תקבל תביעת גירושין מאשתך, ותקיש "עורך דין גירושין", תגיע לאותו עורך דין שהשכיל לכתוב מאמרים רבים מספור עד ששמו עולה בעמוד הראשון בגוגל.
כאן עולה שאלה נוספת: למי יש זמן לכתוב מאות ואולי אלפי מאמרים לצורך קידום עצמי בגוגל? עורך דין שמנהל משרד – אין לו תמיד את הזמן לעשות כן. הוא עמוס. ובכל זאת, לא אחת אנו רואים באתרים של עורכי דין שהם גם, בנוסף להיותם עורכי דין מומחים, מנוסים ומצליחים, גם מושכים בעט ואנשי אשכולות שכתבו אלפי מאמרים, או לכל הפחות מאות, ועשרות. אנו, כמשתמשי קצה, כלקוחות חסרי בינה ודעת, חושבים כמה מופלא אותו עורך דין, שביום הוא מנהל משרד "נמרץ, צעיר ודינאמי" שלו "הצלחות רבות", ובלילות, לאור העששית, הוא יושב וכותב מאמרים, מפרי הגיגיו ה משפטיים הפילוסופיים משהו, משל היה דיקרט או אריסטו, שאינו יכול להירדם עד שהוא לא שופך את הגיגיו המשפטיים על קובץ word.
לפעמים, אכן עורך הדין החתום על שם המאמר פרסם את המאמר. לפעמים הוא קנה את המאמר מחברות "מאמרים". ישנן חברות המשווקות מילים ומאמרים במסגרת "קידום אורגני בגוגל". החברות האלו מעסיקות, במקרה של מאמרים משפטיים, סטודנטים למשפטים, ומשפטנים צעירים, שכותבים מאמרים משפטיים על סרט נע, ומוכרים את המאמרים, על זכויות היוצרים שלהם, ל עורכי דין בכירים שממונם בידם ("ללא יחסי עובד-מעביד").
יוצא שעורך דין או משפטן צעיר, או אפילו סטודנט, שהוא מוכשר מאוד, אך מובטל, מוכר את כשרון הכתיבה שלו במחירי פשיטת רגל לעורך דין בכיר יותר, שהממון בידו. יכול להיות שהסטודנט/משפטן/עורך דין צעיר הוא מוכשר להפליא, וכותב בחסד עליון, אלא מאי, הוא לא "ביזנס מן" ולא "איש עסקים" ואין לו את הכישורים הכלכליים או את ההון ההתחלתי למנף את הכישורים שלו לאמצעי לעשיית כסף. כשעורך דין בכיר ממנו רוכש ממנו את המאמרים על זכויות היוצרים שלהם, ומנכס את הקניין הרוחני לעצמו, אותו עורך דין בכיר מטעה את הציבור: הוא מציג את כישורי הכתיבה של עורך הדין הצעיר אך חסר הכל מבחינה כלכלית, כשלו, ולמעשה, גורם לקהל לקוחות תמים לחשוב שכל ה"ניצוץ" הזה, של כישורי כתיבה, משויך לעורך הדין הבכיר, כאשר מדובר בכישורי כתיבה של עורך דין או משפטן צעיר, או אפילו סטודנט, שמה שמאפיין אותו זה המון כישורי כתיבה, ואפס כישורים עסקיים או הון התחלתי לפתוח משרד משלו.
|
|
|
השוק מוצף - פתח לניצול [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
|
|
| עורכי דין רבים הם כותבים בחסד עליון, ומפרסמים מאמרים מפרי עטם. עם זאת, עורכי דין רבים אחרים בשוק, חתומים על מאמרים שלא הם כתבו אלא שנכתבו בידי אחרים, לרוב סטודנטים צעירים שיודעים לכתוב אך אינם יודעים לעשות עסקים, עורכי דין צעירים או משפטנים | |
|
|
|
אני רוצה להציג לרגע את הבעייתיות ב"סידור" הזה. לכאורה, ישנו עורך דין צעיר וחסר כל, מבחינה כלכלית, שמוכר את המאמרים שלו, ב-50, 40, 30 ואף 20 שקלים למאמר. עורך הדין הבכיר משלם לו כסף. לרוב מדובר בשירותי פרילנס, "ללא יחסי עובד-מעביד", כלומר עורך הדין/ה משפטן הצעיר אינו מקבל כל זכויות סוציאליות. עורך הדין הצעיר אינו מוכר אך ורק את זמן עבודתו, שכן התגמול שמתואר לעיל מגלם זמן עבודה, אלא את זכויות היוצרים שלו. כלומר, אותו עורך דין/משפטן צעיר אשר "ישב על התחת" במשך כל שנות לימודיו, ושקד, ועמל וקרא, פיתח הון אישי – כישורי כתיבה ייחודיים לו, אך בעבור פרוטות הוא "מסכים" למכור את המוניטין שלו ככותב לעורך דין בכיר.
למה? זאת הכלכלה, טמבל.
לא אכביר מילים על הצפת שוק עריכת הדין, על כך שיש "בוגרי משפטים כמו זבל", ועל כך שניתן לקנות כל בוגר משפטים, מצטיין ככל שיהיה, במחירי פשיטת רגל. השוק מוצף. עורכי דין, משפטנים וסטודנטים צעירים מבינים כי "מכוח המצב" ("תנאי השוק") עליהם למכור את המאמרים מפרי עטם ל עורכי דין בכירים, בסכום שאולי מגלם את זמן העבודה (לעיתים גם זה לא), אך לא את הוויתור על הקניין הרוחני.
אך ישנו אספקט נוסף. הטעיית ציבור הלקוחות. תסכימו איתי שמנתח פלסטי, קוסמטיקאית, רופא לפטרת הציפורניים, או מעצב שיער, יכול לרכוש מאמרים מקופירייטר מקצועי. שכן מנתח פלסטי יכול להיות עילג, בור, עם הארץ, שאינו יודע לחבר משפט אחד תקני בעברית. הוא יכול להיות תת-רטוריקן ו אחד שאינו יודע לכתוב. אז מה? אני לא שוכרת את שירותי המנתח הפלסטי תודות לכישורים הוורבליים, שאני לא מצפה שיהיו לו. אני שוכרת את כישורי המנתח הפלסטי כי אני מאמינה בחדות העין ובעדינות היד שלו כשהוא משרטט את גופי העתידני באזמל המנתחים שלו.
גם כשאני שוכרת את שירותי רופא פטרת הציפורניים, הקוסמטיקאית ש"עושה לי גבות", האינסטלטור, האדריכל, המעצב, הצבעי, אני לא שוכרת את שירותיהם על סמך כישורי הכתיבה שלהם, אלא על סמך כישורים אחרים. לא אכפת לי שמישהו כותב להם את הטקסטים. לעומת זאת, כשאני שוכרת שירותי עריכת דין, אני עושה זאת אך ורק על סמך אמונתי כי לעורך הדין שאת גורלי ואת מבטחי אני מפקידה בידיו - אולי משום שאני ספונה כעת בתא מעצר מצחין ורוצה להשתחרר ממעצר, אולי משום שעברתי ניתוח כושל ואני רוצה שעורך דין המומחה להתרשלות רפואית יתבע את נזקי בשמי בבית המשפט, ואולי משום שבעלי בוגד בי ואני רוצה שעורך הדין "ייכנס בו בכל הכוח" ויחלץ עבורי את הילדים ואת הדירה - כשאני שוכרת שירותי עורך דין, כאמור, אני מתרשמת מן המאמרים שהוא כתב, ואם אני מוטעית לחשוב שהוא כתב את המאמרים, אני מוטעית לחשוב שיש לו רטוריקה כה נפלאה, עד שבבוא היום הוא יחלץ אותי מתא המעצר, ימסור את ילדיי לחזקתי או יתבע את בית החולים על הניתוח הכושל שבוצע בי, תוך שהוא משתמש ברטוריקה המופלאה שאני מוטעית לחשוב שיש לו, כדי לחלץ אותי מכל צרותיי ועל כן אני מוכנה לשלם טבין ותקילין שכר טירחה, משום שהתרשמתי מן המאמרים "שלו" אשר קראתי.
לא מניה ולא מקצתיה.
עורכי דין רבים הם כותבים בחסד עליון, ומפרסמים מאמרים מפרי עטם. עם זאת, עורכי דין רבים אחרים בשוק, חתומים על מאמרים שלא הם כתבו אלא שנכתבו בידי אחרים, לרוב סטודנטים צעירים שיודעים לכתוב אך אינם יודעים לעשות עסקים, עורכי דין צעירים או משפטנים.
הם חתומים על מאמרים אלו, מציגים את עצמם בציבור ככותבים של מאמרים אלו, תוך שלעניות דעתי הם עוברים על כללי הפרסומת האסורה של לשכת עורכי הדין. לשכת עורכי הדין מרשה לעורכי דין לפרסם את עצמם בדרכים המנויות בחוק, ואין בלתן. אין שום היתר לעורך דין לרכוש מאמרים מעורך דין צעיר ומוכשר ממנו (אך חסר פרוטה) ולהציג את המאמרים כמאמרים של עורך הדין. אין שום היתר כזה בלשכה - ומה שלא הותר מפורשות – אסור הוא.
|
|
פועלים - השתלטו על אמצעי הייצור
|
|
|
|
מי באמת כתב את המאמר? [צילום: AP]
|
|
|
|
|
|
|
| כשמדובר ביכולות רטוריות וכישורי כתיבה שהם בליבת מקצוע עריכת הדין – הצגת עורך הדין הבכיר ששילם על המאמר היא הטעיה רבתי של ציבור הלקוחות והצגה בציבור של כישורים שאין בפועל לעורך הדין החתום על המאמר | |
|
|
|
לא נקל לנחש בשלב קריאת שורות אלו כי הסטודנט/ה משפטן הצעיר, כותב המאמרים המוכשר שמוכר את מרכולתו בפרוטות ומוותר על זכויות היוצרים, הוא - בין היתר - אנוכי. לא רק אני, קיימות חברות שלמות שעושות עסק מ"כתיבת מאמרים". עורכי דין "קונים מאמרים" בסכומים זניחים, וזוכים תמורת סכום לא גבוה ל נכס לעצמם כישורים של סטודנט אלמוני או עורך דין אלמוני אשר מוכר את פרי עטו, כחלק מ"זה השוק, זאת הפשרה שצריך לעשות".
אני הייתי בעבר חלק מהסדר כזה, והתפכחתי. רק לשם התמונה הכוללת, עורכי דין רבים מפרסמים באתריהם מאמרים שכתבו עורכי הדין במשרדם - תוך מתן קרדיט לעורכי הדין. זוהי הדרך הנכונה. דומה כי מכירת זכות היוצרים הכלכלית – קרי לספק מאמר לאחר, לשימושו הבלעדי - היא לגיטימית. אפילו רצויה. כך מתפרנס מי שמושך בעט. ועם זאת, מכירת זכות היוצרים המוסרית כרוכה אינהרנטית בניצול גס של המצוקה בשוק עריכת הדין במסגרתה בוגרי משפטים אינם מוצאים עבודה. אולי הם עדיין לא מוכנים למכור את האימא שלהם, אבל את זכויות היוצרים המוסריות שלהם – בהחלט כן, מתוך חוסר שוויון אינהרנטי בכוחות השוק;
זכות היוצרים המוסרית היא הקרדיט של הכותב, למען ידעו הלקוחות הפוטנציאלים כי פלוני-אלמוני כתב את המאמר, ולא עורך הדין החתום על המאמר. כשמדובר ביכולות רטוריות וכישורי כתיבה שהם בליבת מקצוע עריכת הדין – הצגת עורך הדין הבכיר ששילם על המאמר טבין ותקילין (בקושי, כי המחירים יורדים כל הזמן) היא הטעיה רבתי של ציבור הלקוחות והצגה בציבור של כישורים שאין בפועל לעורך הדין החתום על המאמר.
|
|
מי זכה באור מן ההפקר ולא גילה גילוי נאות?
|
|
|
|
|
|
| עורך הדין הבכיר ובעל הממון אשר רוכש מאמרים מעורך דין צעיר וחסר ממון, למעשה מנכס לעצמו מוניטין וכישורים לא לו. על סמך מצג השווא הזה לקוחות מוכנים לשלם לו שכר טירחה בסך אלפי שקלים | |
|
|
|
לא אחת אנו קוראים ברשת האינטנט מאמר משפטי מלומד, אשר בתחתיתו נכתב כי המאמר נכתב בידי עורך הדין מוישלה זוכמיר, שהוא "במקרה" ("הכינותי מראש") גם "מומחה ל...". "האמור במאמר אינו מהווה יעוץ משפטי", כותב עורך הדין מוישלה זוכמיר, אבל, "מומלץ להיוועץ עם עורך דין הבקי בתחום" ("קריצה קריצה, רמז רמז, מי יבוא לאימא").
כשאתם מחפשים עורך דין, וקוראים את המאמרים שאותו עורך דין כתב ברשת, הציגו בפני עורך הדין שאלה אחת: האם אתה כותב המאמר, או שמא קנית את המאמר ממשפטן/עורך דין צעיר אך מוכשר ממך, שהפרוטה לא מצויה בכיסו? ישנם עורכי דין רבים שהם, אכן, הכותבים של המאמרים שהם חתומים עליהם. וישנם רבים יותר שרכשו את כישוריו של עורך דין צעיר בעסקת חבילה משתלמת במיוחד.
עורך הדין הבכיר ובעל הממון אשר רוכש מאמרים מעורך דין צעיר וחסר ממון, למעשה מ נכס לעצמו מוניטין וכישורים לא לו. על סמך מצג השווא הזה לקוחות מוכנים לשלם לו שכר טירחה בסך אלפי שקלים. כמובן שהנכונות לשלם את שכר הטרחה מורכבת גם מניסיון, מיכולת חקירה נגדית בבית המשפט, מיכולת משא-ומתן עם גופים שונים, אבל בואו נודה כי הרטוריקה המופלאה והיכולות המילוליות המופלאות, שעורך הדין מציג במאמרו, מהוות את אחד השיקולים בבואו של הלקוח לבחור בו. האם היה הלקוח מתקשר עם עורך הדין לו ידע שעורך הדין הנחזה לכותב המאמר כלל לא כתב את המאמר, אלא רכש את זכויות היוצרים לו במחיר מציאה? האם הלקוח היה מתקשר עם עורך הדין לו ידע כי הכותב האמיתי מקבל סכומים זעומים, "ללא יחסי עובד-מעביד", על עצם כתיבת המאמר, תוך שזכות היוצרים המוסרית מופקעת ממנו, ותוך שהמוניטין שכותב המאמר זכאי לו מועבר, על דרך "עשיית עושר ולא במשפט", לעורך הדין הבכיר?
בעידן של כוחות שוק נצלניים, ובעידן ממוסחר של הטעיית לקוחות, התופעה של עורכי דין בכירים החותמים על מאמרים שלא הם כתבו, היא כה מובנת מאליה, עד שאיש אינו טורח לצאת נגדה. כשאתם קוראים מאמר של עורך דין, הציגו בפניו שאלה, מהסוג שאנו שואלים אישה ששדיה כה מושלמים עד שקשה להאמין שהם "שלה" באמת: "זה שלך, או שזו יצירה של מישהו אחר?" תמיד תוכלו לבחור בעורך הדין תודות לכישוריו האחרים, גם אם הוא לא הכותב של המאמר. אבל יש לכם זכות לדעת אם עורך הדין החתום על המאמר כתב את המאמר, או, כמאמר שירו של ביאליק, "זכה באור מן ההפקר".
|
|