בימים אלו ממש מתפרסמת פה, באתר News1,
ביקורת על השופטת דפנה אבניאלי (מנקודת מבטה של פרקליטות המדינה), אשר מעזה, ברוב פרימדוניותה, לדרוש, בלא מעמד כלל, מוועדת התכנון והבנייה, ליתן לה מעמד בהחלטת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה לאשר/לא לאשר את הבריכה הפרטית שבונים השכנים. כאן המקום לציין כי כתבתו של
איתמר לוין, שסקרה את הפרשה, ביטאה את הצד השני לסכסוך, המותח ביקורת על פרקליטות המדינה, כאילו "ברוב חוצפתה", "הוד רוממותה" השופטת, מבקשת זכות עמידה שאינה זכאית לה, בפני הוועדה המקומית לתכנון ובנייה.
בואו נתחיל מן העובדות הפשוטות. בריכה מייצרת מטרד רעש איום ונורא. מספיק שתפתחו את ה-MTV ותבחינו כי מרבית הקליפים, בעיקר של ה-hip-hop, נסובים על מסיבת בריכה, שבה יש הרבה chicks עם ביקיניס', וגברים היפ-הופיים חטובים, שחורים וחלקים להפליא שצולים בשר על האש, וכולם מזמרים לצלילי ההיפ-הופ. בישראל הפרובינציאלית, כולם רוצים להידמות למציאות המדומה שבתוך שירי ההיפ-הופ. חתיכים, חתיכות, היפ-הופ ומסיבת בריכה. היות שאנו חיים בלבנט התיכון, והיות שזה עניין של כמה שניות עד שתיפול עלינו איזו פצצת אטום (והמנהיגות שלנו מציירת קשקושים בטוש ולא עושה דבר) - אנו רוצים לדמיין שאנחנו "באמריקה" ולבנות בריכה בחצר ולהזמין את כל הצ'כונה אליה, ולדמיין שאנו במסיבת היפ-הופ ב-L.A עם כל הסלבריטאים (כלומר כל החברים שלנו ומי שלא חבר שלנו אבל צריך לדעת ש-לנו, כן, לנו, יש בריכה בחצר) - ולא, לא יפלו פה טילים של אירן היישר למים העמוקים בחלק העמוק של הבריכה שלנו, תוך שהם משפריצים מים לכל עבר. לא יפלו פה טילים. אנחנו באמריקה ואפילו השלדון אדלסון שלנו תורם לבחירות שם. מה, לא?
לא, אנחנו לא באמריקה. אבל אם יש לנו תרבות שופוני, במסגרתה ערסים נוסעים ברחבי השכונה ומפוצצים בדרך את האוזניים לכולם, כדי שכ-ו-ל-ם ישמעו את הדיסק שהם שמו במכונית באותו רגע, ואם יש לנו וילה עם בריכה וכל הצ'כונה תבוא לרקוד במסיבת ההיפ-הופ בבריכה שלנו, אנו חשים כמו באמריקה. לא אטום ולא חיזבאללה ולא נעליים. אמריקה. דגלוני ארצות-הברית קטנים, מסיבות בריכה ומעצמה חזקה.
נניח לרגע בצד את העובדה שיש "הבדל" "קט" בין ישראלים לבין אמריקנים, כאילו, ישראלים הם "קצת" יותר קולניים. כשהם פוצחים בשיחה, ועוד במסיבת בריכה שם כולם רוצים להרשים את כולם, הם צועקים, כי כ-ו-ל-ם חייבים לשמוע. ישראלים הם לא פראיירים. אם השכנה שלהם שהיא במקרה שופטת שמכריעה בדיני נפשות מבקשת קצת שקט ("אפשר בבקשה קצת שקט, אני צריכה להכריע במעצרו של פלוני אלמוני וקצת קשה לי עם הרעש הזה", או "אפשר קצת שקט? אני צריכה לקבוע אם פלוני הוא אבי הילדה אם לאו, מדובר בדיני נפשות, בבקשה תתחשבו"), הישראלי "לא פראייר". זו "זכותו" להרעיש "עד 23:00 בלילה". מבלי להתייחס לרום מעמדה של השופטת אבניאלי, בהיותה שופטת, ולמעשה, אפילו איני מכירה אותה ולא נתקלתי עד כה בשום החלטה שיפוטית שלה, אני פשוט יכולה להבין לליבה, כאדם. כן, נזכור כי שופטים הם בני-אדם.