משפט שלמה: טפילים

ברשימה העוסקת בשלמה מעוז, יהיה זה עלבון להזכיר אילנות גבוהים כמו וינסטון צ'רצ'יל, שאמר, למשל: "אנו מתקיימים ממה שאנו מקבלים, אך בונים את החיים על מה שאנחנו נותנים". מנהיגים רבים, שונים מאוד זה מזה, טבעו במהלך ההיסטוריה האנושית משפטי מפתח ששינו את התודעה האנושית, ואת מצבה של האנושות כולה, מקצה אל קצה. היו שהטיבו עם האנושות והיו שהרעו עימה, אך כולם היו בגדר משפטי מפתח שהניעו שינויים. ואף על-פי כן, ובאופן מיוחד מפאת הכבוד (המסויג מאוד) שאני רוחש לשלמה מעוז, יהא זה נכון להזכיר ברשימה זו גם כמה אילנות גבוהים, ולו רק על-מנת להעמיד באור (בהיר) את הגזענות (השחורה) הגלומה במהלך ההצטרפות של שלמה מעוז אל מפלגת הליכוד הקפיטליסטי. והנה, אתמול טען שלמה מעוז שנתניהו "הביא הצלחה כלכלית, הוא חברתי ודואג לחלשים". בסרטון [ראה מעלה] שבו הוא מפרסם את המיזם שלו, נטען בדיוק ההפך (אי-אפשר לחסוך פה, וגם על המעט שניתן לחסוך הממשלה מטילה מס...). לא רק המוצא הוא קרדום לחפור בו, מסתבר שגם האמת היא קרדום.

בשנת 1921, עיטר ראש העיר תל אביב את עירו באמצעות עצי אקליפטוס, לכבוד ביקורו של סר וינסטון צ'רצ'יל. מאיר דיזנגוף פתר את העובדה שבעיר תל אביב לא היו עצים, באמצעות "ייבוא" עצים מערים אחרות. הצעירים שהתלהבו מביקורו של וינסטון צ'רצ'יל, נתלו על ענפי העצים כדי להיטיב לראות את התהלוכה, והעצים, שלא היו נטועים בקרקע - קרסו תחתם. דיזנגוף התבייש. צ'רצ'יל ניצל את ההזדמנות וטבע משפט: "ידידי, הרי למדת מכאן לקח חשוב - עצים ללא שורשים, לא יחזיקו מעמד בארץ הזו". כאשר שלמה מעוז הטיח בדור ההורים המאכיל את הדור הצעיר מחסכונות דור ההורים, בטענה שדור ההורים "מפנק" את דור הצעירים, הוא יצא חוצץ נגד העיקרון הבסיסי ביותר בטבע. העץ עושה שימוש בשורשיו כדי להזין את הפירות, והפירות האלה הם גם עתידו של העץ, וגם, ההשקעה הטובה ביותר של העץ לטובת המשכיות הדורות.

שלמה מעוז עשה קריירה מפוארת ככלכלן בשירות מכבש ההון. הוא שירת את מכונת הכיבוש הכלכלית היטב, ומן הסתם, תוגמל על כך ביד נדיבה. שלמה מעוז מילא תפקידי דירקטור בכיר אצל שלושה טייקונים לפחות, ובחלק מן הזמן עשה זאת במקביל. אצל האחים עופר (במקור מרומניה) הועסק ב"מפעלי ים-המלח", בתעשיות "הברום" ובחברת הספנות "צים". אצל משפחת נמרודי (במקור מפרס) הוא שימש כדירקטור בחברת "הכשרת הישוב", ואצל יצחק תשובה (במקור מלוב) הוא שימש ככלכלן ראשי בחברת "אקסלנס". שלמה מעוז פרץ אל התודעה הציבורית הכללית עם השד העדתי. זהו השד השחור שמעוז ניסה לעורר באחרית כהונתו בחברת "אקסלנס", כקרדום לחפור בו לקראת המשרה הנחשקת בעיניו בבנק לאומי. ההאשמה שלו כלפי בנק לאומי שהוא "בנק של לבנים", סיפרה את סיפור עולמו הפנימי של שלמה מעוז, והעידה עליו כאלף עדים.

מעוז, ככל קפיטליסט "טוב", עושה בעובדות שימוש סלקטיבי, בהתאם לצרכיו. כאשר ביקש להעפיל אל פסגת העושר-העושק הפיננסי, ולכבוש משרה של דירקטור בבנק לאומי, בחר לעשות שימוש במוצאו, כקרדום לחפור בו. מעוז האשים את הבנק בגזענות. כאשר הבוס שלו באקסלנס (יצחק תשובה, בן לעדת יוצאי לוב בעצמו) החליט לזרוק אותו לכל הרוחות בעד האמירה המטופשת הזו, בחר שלמה מעוז להתפייס, באמצעות שימוש בדמעות התנין הגזעניות שלו. על אלה אמר צ'רצ'יל: "הפייסן הוא אדם שמאכיל את התנין, ומקווה שהתנין יאכל אותו אחרון". כאשר שלמה מעוז עבד בשירות מכבש-הכיבוש-הקפיטליסטי, ושירת את אדוני הארץ וטייקוניה, הוא פשוט קיווה שהתנינים האלה יכירו לו תודה ויאכלו אותו - אחרון. אין בושה ברצון של שלמה מעוז להיות ראשון במירוץ הבריחה ממלתעות התנין הקפיטליסטי, שהרי זהו הזרם האנושי, ההישרדותי, וכולנו נוהגים כך. מאכילים את המפלצת כדי לא להיאכל על ידה. אילן גבוה בשם ג'.פ. קנדי, אמר על אנשים כמו שלמה מעוז: "לעולם אל תפחד ללכת אחרי הזרם, ולעולם אל תפחד להוביל את הזרם אחריך". מעוז, בשביל להוביל את הזרם, צריך גם עוז!

שלמה מעוז עבר בין משרות אצל טייקונים, ועשה עבורם עושר רב, קצר הצלחות בקרב הכלכלי-פיננסי על עושק הציבור, והניע את מרכבות הכיבוש הקפיטליסטיות בהצלחה מרובה. שאם לא כן, בוודאי הייתה שרשרת התפקידים הבכירים הללו נקטעת בשלב מסוים. כל הצלחה של שלמה מעוז היא הפסד של הציבור, וכל הצלחה כזו היא מעבר "חלק" של הון לכיסי ברוני המשק. שלמה מעוז מכר הצלחות קפיטליסטיות, והברונים עמדו בתור אצלו, קנו ושילמו ביד נדיבה ובעין יפה. על אלה אמר צ'רצ'יל: "אני אוהב חזירים. כלבים מעריצים אותנו. חתולים בזים לנו. חזירים מתייחסים אלינו כאל שווים".

כלכלת ישראל, זו שנבנתה כאן מאז קום המדינה, נבנתה על גבו של ציבור העובד קשה יותר בהשוואה לכל ציבור אחר בעולם המערבי ובקרב המדינות המפותחות. כל מה שנבנה כאן, נבנה בלי משאבי טבע חריגים. עד לאחרונה לא היו כאן משאבי אנרגיה של נפט וגז. אין כאן מכרות זהב או יהלומים. אין כאן תיירות בהתאמה לפוטנציאל התיירותי של "ארץ הקודש". מה שיש כאן, זה ציבור גדול שעובד שעות עבודה חריגות לפי כל קנה-מידה, עם שבוע עבודה ארוך יותר מאשר אצל האמריקנים, וציבור שנושא על גבו את סיפור התקומה הכלכלי של אומה בת אלפי שנים עם מדינה צעירה. את התקומה הזו עשה הציבור הישראלי ונשא על גבו את עול המלחמות ומחירן (בדמים ובדמי-כסף), ולאחרונה הציבור הזה נושא על גבו גם שכבה של משפחות עושר(ק), שאצל כמה מהן עבד שלמה מעוז כדירקטור, ולא מטעם הציבור אלא מטעם הניכור. על אלה אמר ג'.פ. קנדי: "אם החברה האנושית לא תשפר את מצבו של הרוב העני, היא לא תוכל לשמור על המיעוט העשיר".

כלכלת ישראל מקיימת את עצמה, בעיקר, מעמלם של אלה שעובדים לפרנסתם בשירות אדוני הארץ וטייקוניה. ולאחרונה יותר ויותר אזרחים מ"שוק העבדים" הזה, מוצאים עצמם מול מציאות מופרטת לטייקונים, ועם שכר רעב. ועל כל אלה, נוספים המיסים האכזריים שממשלת ישראל מטילה כאבן ריחיים על צווארו של הציבור, לצורך מימון "תקציבים סקטוריאליים" וממשלה מנופחת עם "פיקציית תפקידים מיניסטריאליים". שלמה מעוז, שהתפרנס ביד נדיבה אצל "אקסלנס", היה מופקד על הפיכת כספי הפנסיה של אזרחי ישראל העובדים, למכשיר מימון זול במיוחד עבור מכבש הכיבוש הקפיטליסטי של בעלי ההון. שלמה מעוז הוא חלק מהמכונה הכלכלית שיצרה את "שוק התספורות". רגע אחד לאחר הבחירות, תטיל ממשלת נתניהו גזירות חדשות על הציבור באמצעות קיצוצים בשירותים הממשלתיים לאוכלוסיות חלשות, ומיסים גבוהים על המעמד היצרני העובד. שלמה מעוז התגייס כדי לסייע לנתניהו לזכות בהן, ולסייע לעצמו לזכות בתפקיד כלכלי-מיניסטריאלי. על אלה אמר צ'רצ'יל: "אנו גורסים שניסיון של אומה להטיל מס על עצמה עד לשגשוג, זה כמו אדם העומד בתוך דלי ומנסה להרים עצמו עם הידית".

ואחרי הסבר ארוך על דמותו של שלמה מעוז באופן אישי, עם הקרדום הגזעני המפורסם המשמש אותו כדי לחפור לעצמו משרות של דירקטור מטעם הניכור, עם מודל מוכח להצלחה אישית על-ידי האכלת תניני "עושק הציבור", עם קריירה כלכלית מפוארת בשירות אדוני הארץ וטייקוניה, ועם משרה בכירה ב"אקסלנס", שאחראית להפיכת הפנסיות של הציבור למקור מימון זול המהווה את זרע הפורענות של אופנת התספורות, ולאחר שהבאנו אילנות גבוהים בשם אומרם, נסכם עם תרומתו של שלמה מעוז לספר הציטטות העולמי. שלמה מעוז כינה את הדור הצעיר: "טפילים". "טפיל" הוא מי שחי על חשבון הגוף המארח (הפונדקאי), וזה בדיוק מה שאתה הולך להיות כשתשב בכנסת. אבל התחושה לא תהיה זרה לך. אתה מכיר אותה מתקופת היותך טפיל פיננסי על כספי הפנסיה של אזרחי ישראל.