הליכוד-ביתנו: צעד מבריק בכיוון הנכון

כה רבים היו קולות אלה, וכה מעט היה גיוון הדעות, שניתן לקבוע בוודאות שהדברים היו מתוזמרים באמצעות רשתות חוטיות ואל-חוטיות, כמקובל. כך היה במרבית העיתונות הכתובה וכך גם בתקשורת המדוברת. במקרה הספציפי של מעריב, נראה העיתון כשהוא מכה שוב, לפחות בחלק מקוראיו ושב לסורו הפוליטי, והתשלום על כך... בדרך. בתוך שפע המילים הכתובות, מצאתי רק שני מופעים בהם עלו על הפרק דברים של טעם: הראיונות הטלוויזיוניים עם השר סער (יום ה', 25.10.12 ויום ו', 26.10.12, בערוץ 1, איילה חסון) ומעריב, (יום ב', 29.10.12) בן כספית מראיין את ד"ר אורית גלילי-צוקר, יו"ר צוות התקשורת הפוליטית של נתניהו. בעוד סער הציג את העמדה הרשמית של הליכוד, ד"ר גלילי-צוקר חושפת אחדים מהנימוקים הרציונליים שעמדו ביסוד המהלך והביאו להתממשותו. שאלות המראיין (כספית) עוינות ומנגחות, ותשובות המשיבה – בהירות, קולעות, הגיוניות, מוכיחות שיקול-דעת וסיבתיות עניינית, ובזו אחר זו מנטרלות את המוקשים כביכול שבשאלות המראיין – "קלאסיקה". ובאין דרך רציונאלית לקעקע את המסר שמהלך פוליטי זה נושא בחובו עבור הרחוב הישראלי, פונה כספית מחוסר ברירה לדרך הספקנות והפקפוק, דרכם של מאחזי-עיניים שכילו את תחמושת הסילוף, ההאשמות וההשמצות והם נאלצים, מחוסר חיצים של ממש באמתחתם, להגן כך על "שמם הטוב", אבל זו דרכו לא מהיום. אילו התבקשתי לתמצת את הרושם שעושים עלי הופעותיו וכתביו, הייתי אומר: "אברמוביץ' ב'".

המבחן האמיתי של המהלך הוא בשתי התפתחויות עיקריות: א. עמדת מנגנון הליכוד – המרכז, ראשי הרשויות התומכים, חברי הכנסת והשרים; ב. מה יעשה נתניהו בכוח הפוליטי שהועמד לרשותו, היה ויקבל גיבוי ציבורי משמעותי (וכך אני מעריך שיהיה) וירכיב ממשלה יציבה כרוחו, לאחר הבחירות הקרובות. אוי למנגנון הליכוד אם יכזיב הפעם ויניח לסיסמאות-סרק, לאינטרסים אישיים ולחשבונות סקטוריאליים לכוון את דרכה של המפלגה. זכות קיומו של הליכוד היא בעיקר השמירה על ארץ-ישראל, וקידום השכבות החלשות, ואני מסכים שקידום כזה מותנה בצמיחה כלכלית וביציבות המשק. בשילוב פוליטי זה טמון פוטנציאל לאיחוד מלא של הרשימות – לא מיד אבל בעתיד - כפי שהיה בין חירות לליברלים בשעתו. איחוד כזה פירושו חיזוק וייצוב גוש הימין הלאומי-ציוני-חברתי. לשם כך צריך הליכוד: ראשית, לשמר את הקיים ולחזק את הקשר עם תומכיו המסורתיים, כבימי בגין. שנית, להשכיל לקרב אליו את קבוצת התומכים הגדולה של ישראל ביתנו, שאידיאולוגית קרובים לליכוד יותר מלכל זרם פוליטי אחר בישראל, ולחבקם פוליטית וחברתית. זהו פוטנציאל הבוחרים הגדול ביותר של הליכוד בדור הקרוב, לבד מבוחריו המסורתיים. עניין זה חשוב מכל עניין אישי של עסקן כזה או אחר בליכוד, ללא קשר לשאלה באיזה לבוש יעטו העסקנים הקטנים את התנגדותם לאפשרות שמעמדם האישי יפגע, לפחות בטווח הקצר.

צליחת "ההלם הראשוני" של המהלך המבריק הזה במוסדות הליכוד, היא משימה בעלת חשיבות עליונה לנתניהו (בסיוע ליברמן המבריק). עליו לקפוץ למים הקרים ולשחות חתירה באון. צליחת ההלם הראשוני במוסדות הליכוד חייבת להוביל את נתניהו לאקטיביזם משילותי ברוח עקרונות הליכוד, אך תוך התחשבות בשותפים פוליטיים נאמנים. אקטיביזם פירושו בראש וראשונה ביצועיזם – פחות לדבר ויותר לעשות. דהיינו: מימוש התחייבויות הליכוד לבוחרים בתחומי הביטחון הלאומי, בתחומי הכלכלה-חברה ובתחום ביטחון הפנים, ותיקון יסודי של מערכות הממשל הציבורי כולן. תיקון מערכות הממשל חייב לכלול החזרת האיזון הפנימי בין רשויות השלטון ותיחום הגבולות ביניהן (הפרדת הרשויות) ומלחמת חורמה בביורוקרטיה. רשימת הליכוד-ביתנו תצלח ותגביר חיל אם תשכיל לאמץ את הדרישות הבסיסיות של מחאת קיץ 2011, לאמור: דיור בר-השגה, הורדת יוקר המחיה (או הגדלת ההכנסה הפנויה) ושינוי יסודי במדיניות חלוקת העושר הלאומי, בעיקר בכל הנוגע לתוספת העושר הנובעת מצמיחת המשק. לאמץ, משמע להפוך דרישות אלה לאבן-פינה של המדיניות הכלכלית-חברתית של הליכוד בקדנציה הבאה. כל הדברים הללו משקפים פעולות תיקון חוקיות ונוהליות, אותן ניתן לממש במבנה המשק הקיים עם שינויים, בסביבה של משילות משופרת אותה יכול לבסס ולגבות הצעד האחרון, ללא מהפכות מיותרות וכואבות וללא סאגות אידיאולוגיות בומבסטיות ואוטופיות. המהלך האחרון של נתניהו וליברמן יוצר את התשתית הפוליטית-משילותית לשינויים אלה, והוא עצמו תחילתם המעשית. השינוי לא יקרה מאליו, חייבים מנהיגות שתוביל אותו ואליו, וגם עניין זה קיים ומובנה בתוך היוזמה הפוליטית החדשה. חלילה לנו מלבזבז הזדמנות זו!