את הנסיעות לדרום, לאילת או לסיני רגיל הייתי לעשות ברכבי הפרטי בפרט בעת היותי ירושלמי, שכן הדרך לאורך בקעת ים המלח שבין מדבר יהודה ומדבר צין ממערב, והרי אדום ומואב ממזרח, היא לעולם לא משעממת. אם נוהגים בניחותא, בכבישים פתלתלים מרהיבים בשיפולי הרי יהודה והמצוקים בואך הערבה מימין וים המלח משמאל, העין לא שובעת. הפעם בשל אילוצים נזקקתי לשדה דב וחברתי העמידה אותי בפני עובדה והזמינה כרטיסי טיסה. הפנומן המיוחד ששמו שדה דב נמנה עם הרבה גורמים שידעתי עליהם אבל לא נתנסיתי בהם. זאת הייתה הטיסה הראשונה שלי משדה דב לאילת. וכך גם הרושם והרישום של אדם נאיבי שמגלה את שירותיה החיוניים של ישראל שהניוון הכה בהם...השדה הזה הוא ותיק יותר מן המדינה והוא שייך אל "המדינה בדרך". היא צעדה קדימה והוא נשאר מאחור. בשנת 1937 פנה ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח, לשלטונות המנדט הבריטי בבקשה להקים שדה תעופה כדי לפתור את בעיית התנועה בארץ ישראל בזמן המרד הערבי הגדול. בשנת 1938 החלו העבודות להכשרת שטח השדה, בשיתוף עם חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל, מצפון לנחל הירקון בסמוך לשפת הים. במקום נסלל מסלול באורך 400 מ' וברוחב 40 מ' ונבנה מוסך לכלי טיס קטנים. טקס הפתיחה של השדה התקיים ב-23 בספטמבר 1938 ובמעמד זה נחנך קו הטיסה תל אביב-חיפה-בירות של חברת נתיבי אוויר לארץ ישראל. אשר לָשֵם, הוא על שמו של דב הוז מראשי "ההגנה" ומחלוצי התעופה העברית. לאחר ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה הפך שדה דב לבסיס המרכזי של שירות האוויר של ההגנה, שהיווה את הבסיס לחיל האוויר הישראלי. ההגנה קיבלה את רשות שלטונות המנדט להפעיל את השדה תחת המסווה של חברת "אווירון", בשדה, שהפך בעצם לבסיס של חיל האוויר שבדרך. למטוסים שבשדה צורפו אחר כך מטוסים קלים ביניהם אלה שכונו בשם "פרימוסים" בשל הרעש האופייני להם, שהזכיר רעש של כירת הגז בשם זה. ה"פרימוסים" ביצעו משימות שונות בתקשורת, בחילוץ ואף בתקיפה. ב-15 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת המדינה וראשית הפלישה המצרית, תקפו ארבעה מטוסי ספיטפייר מצריים את השדה וגרמו נזק למטוסים ולמבנים. אחד מהמטוסים התוקפים הופל באש נ"מ וטייסו נלקח בשבי. בשנות החמישים הפך שדה דב לשדה אזרחי שבו עיקר הפעילות היא של מטוסים פרטיים ואחר כך של חברות כמו "ארקיע". לדיירים בשדה הצטרפה טייסת הסיור של משטרת ישראל, ועוד גורמי תעופה, ציבוריים ופרטיים. השדה הפך למסוף לטיסות לצפון ולדרום. (תקציר מתוך ",ויקיפדיה").

בשנה שעברה, שנת 2011 היא שנת היובל מאז שעיריית תל אביב דרשה להעביר את שדה דב למקום אחר. למצער, לא נערכה חגיגה כמקובל במקומותינו, בשנת יובל. אז הוחלט על הפינוי בשל גידולה של תל אביב בכוון צפון (רמת אביב) והדחף לנדל"ן בחלק זה של החוף, מן המשובחים והגדולים שבעיר, שאמור היה להכניס כסף למדינה ולעיר והרבה יותר לכרישי הנדל"ן. כצעד ראשון, שני ושלישי וכו' - הוקמו ועדות, כאשר במרכזם ועדת השרים לענייני הכלכלה, עמוד התווך של מבנה הסחבת הישראלית. במסגרת המכירה הכללית, המדינה אף מכרה קרקעות שעליהם נמצא שדה דב לטייקוני הבנייה הרעבים שהמלתעות שלהם כרסמו לאט לאט בכל, כולל חלקים גדולים של קרקעות המדינה. נקבעו תאריכי יעד לסגירת הנמל: 1969, 1981, 2000, כאשר ב-2010 הוחלט "סופית" להוריד את המסך שהורד שוב ב-2011. כל זאת משום שהשדה "מנע את התפתחות העיר תל אביב". ושוב התקבלה החלטה ממשלתית השבוע בסוף אוקטובר 2012. כמובן שחברות התעופה התנגדו להעברת הנמל, אבל מאידך הן לא נקפו אצבע לפעול לשיפור שדה דב ושרותיו. ככה היה להם הכי נוח. גם שימוש בשדה וגם היעדר השקעה. פורמאלית הם צדקו, שכן מי הטיפש שישקיע בנכס שיובל שנים מחליטים על חיסולו. אינני מתייחס לשדה דב כבסיס של חיל האוויר, שכן בכל הנוגע לצה"ל, זאת אימפריה בפני עצמה שיש לה מדינה.

כך כותב באתר שדה דב מנהלו משה טלמור: "שדה דב הינו שדה תעופה מרכז עירוני וככזה נהנה השדה משני יתרונות בולטים: מיקום השדה והנוחות למשתמש. מיקומו של שדה דב, בלב ליבה של תל אביב, סמוך לחוף הים, מאפשר נגישות קלה ומהירה למרכז העיר ולערים הסמוכות: ר"ג, גבעתיים, רמת- השרון, הרצליה, חולון ובת - ים. גודלו של השדה, הופך אותו לידידותי ונוח- רק 50 מ' משער הכניסה לטרמינל והנוסע כבר בתוך תהליך הטיסה, לקראת המראת המטוס. בנחיתה יקבל הנוסע את כבודת היד תוך דקות ספורות ויוכל לצאת מיידית אל תחנת המוניות הצמודה, החניון הקרוב או תחנת האוטובוס שמחוץ לשדה. אני מאחל לכם שהות נעימה, בכל יעד אליו אתם נוסעים, ומקווה כי תזכו לשירות הטוב ביותר בשדה. אשמח לעזור ולטפל בכל בעיה." אשר למציאות, כלומר למצב העכשווי - מבחינה תכנונית, תפיסתית, אלה שצידדו בהשארת שדה דב משופר יותר, החליטו כנראה שהקרב שלהם אבוד. הגורמים הממלכתיים והמוניציפאליים פנו למתכננים שונים ואלה, נקווה, חושבים על פתרון לא רק נדל"ני אלא גם סביבתי, אם אכן המלצותיהם יתקבלו. עם זאת, אין להשלים גם עם מציאות בשטח. הזמניות של המציאות נמשכת עשרות שנים אשר במרוצתם צריך היה לפחות לאפשר תפקוד ושרות נאותים ומכובדים לנמל תעופה אורבני שמשרת מאות אלפים. במציאות הזאת שדה דב מזכיר לי את שדה התעופה של אומטטה, בירת טראנסקאי, אחד הבנטוסטאנים בדרום אפריקה של פעם. אלא שבאומטה מסלול ההמראה והנחיתה היה באמת שדה של דשא מכוסח שעליו גלשו מטוסי בוכנה בעלי שני להבים - שרידים משנות ה- 30 של המאה ה-20. בשדה דב המסלול הוא מבטון, אך התפאורה מסביב מזכירה את אומטטה. מבנה הטרמינל הוא בגודל של צריף חדר האוכל ההיסטורי של קיבוץ בינוני בשנות ה-40. עכשיו בקיבוץ ישנה מסעדה גדולה ומרשימה והלוואי וזאת הייתה מצויה בשדה דב כמסוף. תהליך ההכנה לטיסה, מבידוק תעודת זהות, ועד העלאת הכבודה מזכירה איזו ביורוקרטיה משנות החמישים, שהיא תקופת הצנע ואת ההליכה מפקיד לפקיד עד שמקבלים את פנקס התלושים. בשדה דב הולכים מפונקציונר אחד לשני שממוקמים בפינות שונות כדי לקבל מדבקות עד שמגיעים למערכת שינוע הכבודה שהיא אכן אוטומטית ולא ידנית. אולם היוצאים הוא בגודל של מוסך ממוצע והמושבים הם ספסלים קשיחים בשורות, כמו בבית משפט השלום במגרש הרוסים בירושלים. בפינה ישנן ערימות של כסאות פלסטיק המשמשים את הנוסעים כאשר האולם מפוקק בשל איחורים בטיסות. וכאלה ישנם. ה"שערים" הם כמובן לא לשרוולי מטוסים וגם לא לאיזה נתיב, אלא לקו מסומן מחוץ לדלת שבו הולכים לאוטובוס שעושה הקפה מרשימה עד הגיעו למטוס. מי שמתלונן על רעש המנועים בעת ההמראה, אינו מודע לכך שזאת הקדמה לרעש של המנועים בפנים המטוס כאשר הוא באוויר. רק כאשר ענני סתיו משמשים מקפצה למכונה מעופפת זאת, אינך שם לב לרעש אלא לצלילות ולנסיקות.

בחודש אוגוסט 2012 פורסמה עצומה מטעם "תושבי תל אביב" שבה הם קוראים לעיריית תל אביב ולרשות שדות התעופה לפנות בהקדם את שדה דב שמהווה מפגע בריאותי, מפגע רעש, מפגע תחבורתי ומפגע סביבתי. תהיתי מדוע בידיעה שהופיע באתר "נענע" חתמו רק 170 אנשים, בשעה שהכוחות הסביבתיים הם בגודל של עוצבות. אבל התברר לי שיש גם דעה אחרת מצד חסידי הסביבה. בתי הבכורה שהיא לוחמת סביבתית מוצהרת אומרה לי שהיא מעדיפה את שדה דב על גוש נדל"ני ענק ומכוער שיחסום את הים, שהוא חסום בלאו הכי על-ידי מלונות. האכלוס, המכוניות, המזגנים וכל שאר האביזרים שבאים עם גורדי השחקים יוסיפו לזיהום שלעומתם שדה דב הוא פיצי שפריצי. אני חושב שבעניין זה היא צודקת. אני משער שאילו במקום שדה דב היו מקימים פארק וחוף רחצה נוח ומפנים את כל ערימות הפסולת שמעטרות את השדה, היא הייתה בעד חיסול שדה דב. אני לעומת זאת בעד קיומו. לא בעד שמירתו כמות שהוא, כאיזה מכלול ארכאי, עלוב, מביש ומוזנח בעיר הגדולה והתוססת והמודרנית של ישראל. אני בעד הקמת מסוף חדיש, לא שאפתני שיענה על הצרכים של אוכלוסיה מטרופוליטנית של תל אביב רבא, בדיוק כמו שדות תעופה צנועים בערים ניו-יורק, לונדון, פריז ועוד. אולם ביודעי שזה לא יקרה, חשוב מאוד שציבור המשתמשים ב"שדה" הזה ידרוש תנאים זמניים אחרים. הציבור משלם על כך והוא ראוי שתינתן לו תמורה. שדה דב הוא סמל לכל החולי הביורוקרטי, חוסר אחריות ציבורית, היעדר נחישות, גלגול הכדור לפתחם של אחרים כאשר המשחק הוא לא לשם כיבוש שער, שכן השער פרוץ. בעיני זר המזדמן אל מתחם עלוב זה, שדה דב הוא שיעור מעולה כיצד לא לטפל בבעיה ששמה נמל תעופה בכרך. הוא מלמד משהו על אבות העיר ועל סבי המדינה במשרד התחבורה, שהוא אשר מופקד גם על התעבורה האווירית, על קוצר ראייה, היעדר חזון וחדלות מעש. זה בדיוק כמו הניסיון לעשות סדר בקווי תעבורת האוטובוסים בעיר תל אביב בשנת 2012 בשעה שהיא יובל בפיגור בכל הנוגע לנתיב תת-קרקעי, כלומר לרכבת תחתית. וכמילות השיר, תוך שיפוץ קטן : תכלת למטה ותכלת מעל, ותכלת גם מסביב, ככה נבנה הנמל, נמל האוויר בתל אביב. לבסוף עצה לבאים לשדה דב. קחו אתכם כיסא מתקפל. שכן, כאשר יש איחורים בטיסות, ויש, אין מספיק מקומות וכיסאות פלסטיק רזרביים באולם היוצאים. יחד עם זאת אל תיקחו אותו לטיסה. השאירו אותו כמתנה לנמל התעופה של תל אביב, לכבוד חתונת הזהב בין השניים...