יומן בחירות (2)

כאשר שמעון פרס נבחר לנשיא, כתבתי שהמטרה שלו היא למצב את עצמו לקראת ההתמודדות על ראשות הממשלה לאחר שיסיים את תפקידו (בגיל 92). מצחיק, הא? והנה, בשנתו ה-90 עולות אל שמעון פרס לרגל משלחות הקוראות לו להתמודד על ראשות הממשלה. הוא מקשיב לכולם בנימוס ומשיב להם שאינו עוסק בזה. ואם לדייק יותר, פרס דואג שיעלו אליו לרגל משלחות להתחנן לפניו שירוץ לראשות הממשלה, הוא מדליף לתקשורת את הידיעות הללו ומסביר שאינו עוסק בזה. הוא אף פעם אינו עוסק בזה. בכלל, פרס מאז ומתמיד רק חיפש אתונות... תאוות השלטון של פרס אינה יודעת שובע. עוד כ"נער בן-גוריון" היה לו ברור שייעודו הוא לרשת את "הזקן". בממשלת רבין הראשונה הוא חתר ללא לאות תחת ראש הממשלה. כראש האופוזיציה הוא רכש ח"כים מן הליכוד (אמנון לין, יצחק פרץ) בשוחד פוליטי, בניסיון ליצור מהפך פוליטי בלי לנצח בבחירות. בממשלת האחדות, כמ"מ ראש הממשלה, הוא חתר תחת שמיר בתרגיל המסריח – כרת ברית עם שס ויהדות התורה, וכאשר הייתה בכיסו קואליציה בראשותו (כך הוא הִשלה את עצמו) הוא יצר משבר מלאכותי על נושא מדיני ופירק את ממשלת האחדות. כשהתרגיל התברר כפארסה, פנה שוב לדרך של לכידת עריקים מן הליכוד (אברשה שריר, מודעי וחבריו ועוד). ומישהו באמת מאמין לסיפורי האידיליה עם ראש הממשלה בממשלת רבין השנייה? בשנת 2001, לאחר התפוררות ממשלת ברק, התקיימו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה (ללא בחירות לכנסת, בהתאם לחוק הבחירה הישירה שהיה נהוג אז). ההתמודדות הייתה בין ברק לשרון. פרס רצה מאוד להתמודד, אך כדי להתמודד היה צורך להיות נציג מפלגה, ויו"ר מפלגתו היה אהוד ברק. בעודו ח"כ מטעם מפלגת העבודה ושר בממשלת ברק, פנה פרס למרצ והתחנן בפניה להריץ אותו מול ברק ושרון. יש לציין את האבסורד – הוא ביקש ממרצ לתמוך במועמדותו נגד ברק, שממשלתו נפלה כתוצאה מכך שאימץ את מצע מרצ וניסה ליישם אותו, בוועידת קמפ-דיוויד, שהובילה למתקפת הטרור ("האינתיפאדה השנייה"). יוסי שריד ומרצ השיבו בלאו מוחלט. וכאשר פרס הפסיד בפריימריז, אותו האיש שאך אתמול ניסה לרוץ מטעם מרצ, ערק לקדימה, המפלגה שהתיימרה להיות מפלגת מרכז, בין מפלגת העבודה והליכוד. פרס לא יתמודד בבחירות 2013. הוא לא יסכן שנתיים בתפקיד הרם של ראש המדינה, כאשר הוא נהנה מפופולריות רבה, למען התמודדות חסרת סיכוי. אז למה הוא יוצר את הספין הזה ומשקיע כל כך הרבה מרץ ומאמץ בלא לעסוק בזה? ראשית, כי הוא אינו יכול אחרת. כל עוד הוא נושם, הוא חותר. שנית, כי הוא כל כך אוהב את ההתרחשות הזאת, ליהנות עוד קצת מן האשליה ומן הכותרות ש"רק פרס יכול" וכו'. והוא גם רוצה למצב את עצמו לקראת בחירות 2017 (בגיל 94). מצחיק?!

הזרם הרפורמי ביהדות הוא הזרם הגדול ביותר בעולם היהודי. הוא הזרם הגדול ביותר והמשמעותי ביותר ביהדות ארה"ב. הזרם הרפורמי תרם תרומה אדירה לעם היהודי, בכך שהוא מנע התבוללותם של מיליונים, שמצאו בו בית וקהילה. בדומה למרבית האורתודוכסיה, גם הזרם הרפורמי שלל את הציונות בראשיתה, אולם כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20 הוא החל להתקרב לציונות, ולאחר השואה והקמת המדינה היה לזרם ציוני לחלוטין. מדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, ובתור שכזאת היא אינה יכולה לנער חוצנה מזרם כה חשוב וגדול. מדינת ישראל חייבת לשנות את יחסה לזרמים הלא אורתודוכסיים ביהדות, ובהם הזרם הרפורמי. בישראל הזרם לא הצליח לבנות מעמד דומה למעמדו בארה"ב, לא מבחינה מספרית ולא מבחינה ציבורית ופוליטית. בישראל גם אין סכנה של התבוללות במובנה הפשוט, כיוון שהסביבה והחברה היא יהודית. אבל בישראל יש בעיה חמורה של חילוניות עקרה, מנותקת, מרוחקת, בורה. התשובה לבעיה הזאת אינה בהכרח הזרם הרפורמי, אלא כל גורמי ההתחדשות היהודית שבעשרים השנים האחרונות נמצאת בתנופה גדולה. אולם הזרם הרפורמי הוא מרכיב בתוך אותה התחדשות, ומציג דתיות יהודית אחרת. העובדה שבמשך 64 שנות קיומה של כנסת ישראל לא כיהן בה אף ח"כ השייך לזרם היהודי הגדול בעולם, היא אבסורדית בהיותנו מדינת העם היהודי. הדבר מחייב שינוי. הרב גלעד קריב, מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (כך נקראת כאן התנועה הרפורמית) מתמודד על מקום בכנסת מטעם מפלגת העבודה. מעבר לצורך בייצוג לזרם הרפורמי, גלעד עצמו הוא אדם מוכשר מאוד, איש מעשה ואיש רוח, דובר רהוט, אדם רחב אופקים ובעל חשיבה מקורית. הוא ראוי מאוד להיבחר לכנסת. אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי בוחר בו בבחירות המקדימות. ודווקא בשל כך, אני חייב לציין את אכזבתי מהמסרים שבשמם הוא רץ לכנסת. במכתב בו הודיע על החלטתו להתמודד, ביטא הרב קריב מסרים של מאבק לעומתי בחרדים, בכפייה הדתית וכו'. לכל הדברים הללו אין צורך בגלעד קריב. יש מספיק מי שייאבקו עליהם. איפה הקול הייחודי של הרב קריב? אני מצפה ממנו לפעול להעמקת צביונה היהודי של החברה הישראלית, ברוח פתוחה ומגוונת. לפעול לטיפוח עתיד התרבות היהודית והיצירה היהודית כמשימה המרכזית של הציונות בימינו. גלעד קריב מתחייב בצדק רב להיאבק למען לימודי ליבה לכול. אכן, העובדה שלימודי הליבה נמנעים מחלק הולך וגדל של ילדי ישראל, עלולה לדרדר את ישראל לעולם השלישי, בנוסף לפגיעתה הקשה בילדי החרדים עצמם, אבל על כך נאבקים רבים. מן הראוי שגלעד קריב יאבק, במקביל, למען העמקת לימודי היהדות במגזר החילוני והשרשת תרבות ישראל ומורשתו במגזר זה, הלוקה בבערות בתחום היהודי. בעיניי, ראוי שאנשים כגלעד קריב, הבקיאים במורשת ישראל, מחוייבים לה והיא מהווה מרכיב כה משמעותי באישיותם, לא יהיו חוד החנית למלחמת התרבות בין חילונים ודתיים, אלא ייצרו את הגשר המאחה את הקרעים. נכון, זו תביעה קשה ממי שמייצג זרם שהאורתודוכסיה מדירה אותו ואינה מכירה בו. הרי הושטת הלחי השנייה, שייכת לדת אחרת, לא לדת היהודית. אבל הדת היהודית מדברת על אהבת חינם כמענה לשנאת חינם. ובאהבת חינם עשוי גלעד קריב לייצג את פניה של היהדות, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיביה שלום ולתרום לתיקון עולם ולתיקונה של החברה הישראלית.

אם שלי יחימוביץ' הייתה גבר, היו מבקריה כותבים את ההשוואות לגולדה? כמובן שלא. אבל מתנגדיה החריפים, מנהלים קמפיין סקסיסטי מובהק, שהמסר שלו הוא שלי יחימוביץ'-גולדה. כך, הנאורים יוסי ("בנעלי גולדה") שריד, נחום ("ימי גולדה החדשים") ברנע ואחרים. בעיניי, הם עושים מעשה בלעם – באים לקלל ויוצאים מברכים. גולדה מאיר אמורה להיות מופת לפמיניזם. היא הקדימה את זמנה בלמעלה משנות יובל. כבר לפני 43 שנים היא הייתה האישה הראשונה, ועד היום האחרונה, בתפקיד ראש הממשלה. כבר לפני 56 שנים היא כיהנה בתפקיד הבכיר – שרת החוץ. מאז ועד היום רק ציפי לבני, בשנות האלפיים, כיהנה באחד משלושת המשרדים הבכירים (ביטחון, חוץ, אוצר). כבר לפני 63 הייתה השרה הראשונה בתולדות המדינה. ועוד טרם קום המדינה כיהנה בתפקידים בכירים ורמים, בהצלחה רבה. גולדה הייתה אישה פורצת דרך ומנהיגה בולטת בעולם פטריארכלי, עולם של גברים, כאשר בכל העולם נשים מנהיגות היו תופעה נדירה. מה שיכול להעיד על התקופה, הוא העובדה שלאחר שניצחה בבחירות לעיריית ת"א (בראש מפא"י, עוד בטרם היו בחירות אישיות לראש העירייה) לא הצליחה להרכיב קואליציה בשל התנגדות הדתיים לכך שאישה תכהן בתפקיד הרם. גולדה אמורה הייתה להיות מופת בעיני מי שדוגלים בערכים של שוויון בכלל ושוויון המינים בפרט. אבל כיוון ששיח אקיבוש (אקיבוש, אני כותב, ולא "הכיבוש", כיוון שמדובר בדפוס לשוני העומד בפני עצמו, שיש לו כבר חיים משלו. מין דמון, שניתן להסביר באמצעותו את כל חוליי החברה הישראלית, ולתרץ כל השתמטות מעשייה) השתלט על הציבוריות הישראלית בעשרות השנים האחרונות, קובעי הטעם משליכים על אקיבוש את סוגיות החברה, הכלכלה, הפנים, החינוך, הדת והמדינה ואפילו את סוגיית שוויון המינים. הם בורחים מן הנושאים הללו אל אובססיית אקיבוש שלהם. ומאחר שגולדה מאיר, כמו לוי אשכול לפניה ויצחק רבין אחריה, דגלה בדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה – אקטיביזם ציוני, אחריות ביטחונית ופרגמטיזם מדיני, היא הפכה בפיהם לאישה שנואה, והודבק לה הנרטיב השקרי של מי שכביכול גרמה למלחמת יום הכיפורים בשל סרבנותה, עקשנותה ודחיית חיזורי השלום-לכאורה של סאדאת (תוך רהביליטציה לתוקפנים שפלשו לישראל, והתייחסות לפלישה התוקפנית כאל צעד של "אין ברירה"). כאשר שריד, ברנע ושות' מכנים את שלי יחימוביץ' תואמת גולדה, הם מנסים לבצע בה סיכול ממוקד, בקרב מצביעי ה"שמאל". לצערי הרב, שלי יחימוביץ' אינה דבקה בעקרונות אשכול, גולדה ורבין, אלא אימצה את דרך ברק, אולמרט, קלינטון. אבל חטאה הגדול בקרב אותם חוגים, הוא שבירת שיח אקיבוש. שלי אינה מוכנה להפקיר את השיח החברתי כלכלי ולהפוך אותו בן ערובה לשיח אקיבוש. להפך, היא זנחה את שיח אקיבוש והעמידה במרכז הציבוריות הישראלית את השיח אודות התוכן של מדינת ישראל וערכי הצדק החברתי והערבות ההדדית בתוכה. עמדותיה המדיניות של שלי יחימוביץ' אינן רחוקות, לצערי, משל רודפיה, אולם אין בה את אובססיית אקיבוש ואת שנאת המתנחלים, ובלאו הכי היא יודעת שאין בצד הפלשתיני מי שמוכן היום לקבל את הקו המכונה "מתווה קלינטון" שבו היא מצדדת, ובהוריקן השוטף את המזה"ת, בלאו הכי כל אופציה מדינית אינה אקטואלית, כך שלבטח אין סיבה לשים על ראש שמחתנו את הסוגיות המדיניות. ביקורתם על שלי יחימוביץ' לגיטימית, ולשיטתם אפילו מוצדקת. אבל הנימה הסקסיסטית של הביקורת, מקוממת. והנה, אותם מבקרים מצאו סיבה חדשה לנגח את יחימוביץ' – סירובה לשתף פעולה עם ניסיונה של מרב מיכאלי להתמודד בבחירות המקדימות של מפלגת העבודה. סירוב זה מוצג כהתנכלות לנשים, של מי שאינה מוכנה לראות סביבה נשים מצליחות, כאילו שעצם העובדה שמרב מיכאלי היא אישה, מחייבת את שלי יחימוביץ' באופן אוטומטי לתמוך בה. נחום ברנע כותב בהקשר זה על "יחסה המעוות לנשים בפוליטיקה". וסימה קדמון בשאלה רטורית: "האם ייתכן, שהמועמדת הכי פמיניסטית שהייתה לנו אי פעם מעדיפה לעבוד עם גברים? שהיא מאוימת על-ידי נשים חזקות כמוה?" יש לשלי יחימוביץ' סיבות טובות לא לרצות את מיכאלי ברשימת מפלגתה. מרב מיכאלי אינה מייצגת את תפיסת עולמה של מפלגת העבודה. במאמריה בהארץ מציגה מיכאלי קו קיצוני של שמאל רדיקאלי פוסט ציוני ומסיתה לעריקה ("סרבנות"). בהשקפותיה המדיניות היא מצויה אי שם בין זהבה גלאון לחנין זועבי. ניסיונה להתברג במפלגת העבודה הוא מעשה פייגליני מובהק. מה לה ולמפלגת העבודה? איזו סיבה יש לשלי יחימוביץ' להגיב אחרת ממאמציה לדחוק אותה החוצה? גם הפמיניזם של מרב מיכאלי הוא בעייתי. אין זה הפמיניזם הצודק של חתירה לשוויון מגדרי, אלא זה פמיניזם רדיקלי של שוביניזם אנטי גברי, מהול בתיאוריות קונספירציות על עולם הגברים המשעבד את האישה. לפני מספר חודשים היא פרסמה בהארץ מאמר הזוי, בו האשימה את עולם "הגברים" – הם מגיעים לעבודה בלבוש מחויט ומעונב ומפעילים בעוצמה מזגנים כדי להתעלל בנשים, עליהן הם כפו קוד לבוש מינימליסטי, מתוך מוטיבציה ליהנות ממראה פטמותיהן המזדקרות בקור. כדי להתמודד על מקום ברשימה "העבודה" יש צורך לפחות בחצי שנת חברות במפלגה. מי שמצטרף מאוחר יותר, זקוק לאישור היו"ר. שלי יחימוביץ' אפשרה זאת למספר אישים, שלדעתה מהווים נכס למפלגת העבודה. בחלק מן המקרים היא צדקה (איציק שמולי, סתיו שפיר, חילי טרופר) ובאחרים היא טעתה (אורי שגיא). אבל מירב מיכאלי?!?!

יאיר לפיד הודיע שלא יצטרף לממשלה שלא תחדש את המו"מ עם הפלשתינים. בארבע השנים האחרונות אבו מאזן סירב לקיים מו"מ עם ישראל. אני מבין, אם כן, שמי שיקבע האם יאיר לפיד יצטרף לממשלה הוא אבו מאזן.

מיד לאחר הכרזתו של יאיר לפיד על כניסתו לחיים הפוליטיים, כתבתי בדף הפייסבוק שלי "איסטרא בלגינא קיש קיש קריא" – בארמית: מטבע אחד בקופסה קורא קיש קיש, כלומר קופסת פח שבתוכה מטבע אחת, מרעישה יותר מקופסה מלאה במטבעות. יאיר לפיד הוא איש ריק. בכל הופעה תקשורתית שלו, בכל ראיון עמו, אני מתחזק בעמדתי השלילית כלפיו. כך, למשל, בראיון שלו בתוכנית "משעל חם" שבו מצאתי את עצמי, לא אחת, נבוך בשבילו. אולם לזכותו של לפיד יאמר, שהוא שיבץ ברשימתו כמה אנשים מצוינים. בראש ובראשונה, את מספר 2 ברשימתו, הרב שי פירון. בעצם בחירתו בפירון, מעביר לפיד מסר חשוב, שאין הוא ממשיך דרכו של אביו – ראש מפלגת השנאה לדת ולדתיים, מפלגת האובססיה החילונית. לפיד בוחר בדרך הפוכה, נכונה וראויה הרבה יותר – מפלגה כלל ישראלית הנושאת מסר של אחדות. שי פירון אינו "דתי מחמד", אלא בשר מבשרה של הנהגת הציונות הדתית, ראש מוסדות ישיבת פ"ת ואחד מראשי ומייסדי ארגון רבני צהר, המציגים את פניה היפות של היהדות האורתודוכסית. פירון הוא איש חינוך בחסד, חתן פרס החינוך, ראש תנועת "הכול חינוך", חבר בוועדת דוברת. הוא פעיל חברתי הדוגל בצדק חברתי, הוא נושא מסר ממלכתי והוא אדם חכם, מרצה מעולה. איש ראוי. טוב שאיש כמוהו יישב בכנסת ובממשלה. עצם בחירתו במפלגה שאינה דתית (אף שגם אינה חילונית מובהקת) בראשות בנו של מי שהיה סדין אדום בעיני הציבור הדתי, אינה מקנה לו פופולריות בציבור שממנו הוא בא, בתוכו הוא חי, עמו הוא מתפלל, ועל כך הוא ראוי להערכה רבה. כך גם מאיר כהן, ראש עיריית דימונה. מאיר כהן מכהן 9 שנים בתפקידו, בהצלחה גדולה מאוד. המסר שלו כמנהיג חברתי ומוניציפלי הוא להחליף את הבכיינות שאפיינה בעבר את הנהגת ערי הפיתוח – בנטילת אחריות אמיתית של ערי הפיתוח בפריפריה על עצמן ועל גורלן, תוך ניהול מאבקים צודקים המגובים בעשייה אמיתית בשטח. ואכן, הוא קידם מאוד את דימונה, בכל התחומים. ראויה הכנסת וראויה הממשלה להתברך במאיר, אם ימנף את רוח עשייתו בדימונה, לעשייה כלל ישראלית. גילוי נאות – מאיר כהן הוא חברי לפלוגה במילואים, ביחידת צנחנים, לאורך שנים רבות. אני מכיר אותו כאדם נהדר, כחבר טוב, כלוחם ומפקד. מאיר הוא איש חינוך מצטיין – הכרתי אותו עוד כמורה צעיר לשל"ח, אח"כ מורה להיסטוריה ומחשבת ישראל, מחנך נערץ ובעיקר מנהל בית ספר תיכון חדשני, יצירתי ומצליח. מניהול בית הספר עבר באופן טבעי לראשות העיר. בצעירותו דגל מאיר כהן בעמדות מדיניות קיצוניות – היה פעיל בתנועת השמאל של"י וראה עצמו כתלמיד מובהק של פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. אולם עם השנים הוא התבגר, התמתן ואימץ קו הרבה יותר שקול, שפוי ואחראי. כניסתו לפוליטיקה הארצית היא בשורה טובה למדינת ישראל. ושלישית היא ד"ר עליזה לביא, אף היא מן הציונות הדתית, אף היא ממבטאי הקו המתון והמתקדם בציונות הדתית – אשת אקדמיה, אשת תקשורת, פעילה חברתית וסופרת, מחברת הספרים "תפילת נשים" ו"מנהג נשים". שלושה אנשים מצוינים, שטוב אם יכהנו בכנסת. דבר אחד לא ברור לי – איך אנשים כל כך רציניים, הולכים אחרי יאיר לפיד? האם ייתכן שאינם מכירים את הפסוק מתהילים: "אשרי האיש אשר... במושב לצים לא ישב"?

ספי רכלבסקי, מסית ומדיח סדרתי, מלביש את נתניהו וליברמן במדי אס.אס. במאמרו "משתפי הפעולה" הוא יוצא נגד אנשי ה"לא ימין" שאינם מתחייבים להיות בלוק חוסם לנתניהו. בין השאר כתב ליאיר לפיד: "לפיד מודע להיסטוריה, ודאי לזו של אירופה במחצית הראשונה של המאה ה-20. מי שלמד יודע שכשמדובר בפשיזם גזעני ואנטי דמוקרטי, אין דרך אמצע. מי שמשתף עימו פעולה נרמס על ידיו."

שאול מופז הפתטי + מסע הפחדה פתטי = מתחת לאחוז החסימה.

על-פי הסקרים של מקורבי כחלון, אם היה מתמודד היו לו 20 מנדטים. יאיר לפיד התחייב על 22 מנדטים. לאהוד אולמרט יש סקרים לפיהם יגרוף 30 מנדטים, וכנ"ל ציפי לבני. האיחוד בין הליכוד ל"ישראל ביתנו", סבור האסטרטג הפוליטי ארתור פינקלשטיין, יניב 50 מנדטים. אם פרס ירוץ, הוא יקבל לפחות 61 מנדטים. יעקב כץ הודיע שהוא רוצה להשתבץ במקום ה-14 ברשימת המפד"ל כי הוא משוכנע שמהמקום הזה ייכנס לכנסת. על-פי הסקר של הגמלאים יש להם לפחות 4 מנדטים בטוחים. זהבה גלאון בטוחה שכל השמאלנים יצביעו למרצ ושהם פוטנציאל של למעלה מ-20 מנדטים. כמה עוד חסרים לנו ל-120?