מאז הופעתו של המשורר שלֹמה אבָיוּ על בימת הספרות העברית, אני עוקב אחר יצירתו. כבר בספרו הראשון "עשׂב על הסף" (1973) הופיעו הניצנים הראשונים של הפואטיקה הייחודית שלו, ובשיר "תיקוּן תדמית" מופיעה תֵמה מרכזית ביצירתו המלווה אותו מאז ספרו הראשון ועד היום.
בנאום שנשא שלמה אביו בטקס הוא הציג את התובנות של חייו, ואמר שדורנו הוא דור של עקורים מציביליזציה אחת אל ציביליזציה אחרת. המתח הזה שליווה את העליות הגדולות בשנות החמישים בין התרבות המסורתית של העולים ובין התרבות המודרנית של הממסד הקולט יצרה שבר גדול, הלם תרבותי וזעזוע ביחסים בין אבות לבנים. דור האבות נתפס כדור מדבּר ודור הבנים נתפס אז כַּדוֹר שיגיע אל הארץ המובטחת.
בשיר של שלמה אביו "תיקון תדמית" עולה העימות הזה בין עולמו של האב לעולמו של הבן. הנה השיר:
תִּקּוּן תַּדְמִית / שלמה אביו
אָבִי חַי לוֹ תָּמִיד בְּפַחַד
אֲנִי אוֹמֵר זֹאת בְּרוּרוֹת.
רַק בְּמִקְרִים נְדִירֵי טַעַם
אוֹתֵת תִּקְווֹת תְּמוּהוֹת.
לַמָּצוּי צִמְצֵם עַצְמוֹ
כְּאוֹתָהּ שַׁעֲוָה אֶל לַהַב.
שָׁלַל בְּעִקָּרוֹן כָּל מֶרִי
וּבְעִקָּר סָלַד מֵרַעַשׁ
כִּבֵּד אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ
אֲדוֹנֵי עִירוֹ, דַּת אָבוֹת:
הוֹקִיר סֵדֶר בָּאָרֶץ.
אִם הִרְהִיב מַה לְמַעְלָה שָׁם
לְעַרְעֵר מַה לְמַטָּה פֹּה
לִצְפּוֹן לִי לֹא רָאָה צֹרֶךְ
בְּפִתְיוֹן מוֹפְתֵי אַהֲבָתוֹ.
כִּי תִּפְלוּת עוֹלָמִי אַף בֹּהוּ
אֲמָאֵן לְמַלֵּל מַעֲלוֹת אֶתְמוֹל
שֶׁכִּבְיָכוֹל לֻוָה מַלְאֲכֵי עֶלְיוֹן
מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם.
חַי אֲנִי גַּם כֵּן בְּפַחַד כָּמוֹהוּ
הַנְּסִבּוֹת לְבַדָּן כָּאן אַחֵרוֹת.
צירו של השיר הוא המתח שבין אבות ובנים. המשורר (הבן) מעמיד את עולמו של אביו כנגד עולמו שלו. זה מתאים לגיל ההתבגרות. המתבגר נמצא בשלב של חיפוש הזהות האישית, ובחלק מכך הוא מתמודד עם הזהות ההוֹרית (האב והאם). לחיפוש זה מתלווים סימנים של מתח ומאבק.
אצל הדור הצעיר של יהדות המזרח נלווה לַמתח שבין הדורות גם משבר המעבר מתרבות מסורתית (תרבות הבית) לתרבות המודרנית (תרבות בית הספר). נושאים אלה אינם קלים לדיון והם מחייבים התמודדות ריגושית ולא רק ספרותית. כאן מקומה של הספרות ככלִי מחנך, ככלִי התמודדות. יתרונו של הכלי הספרותי ביכולתו לקרב את התלמיד להבנת עצמו. הספרות משמשת לתלמיד התנסות עקיפה בחוויות שחָווה (אפילו בלא יודעין) ושלא חווה. התנסות ספרותית מעוררת בתלמיד מודעות לרגשותיו באמצעות תהליך של יצירת קירבה לחוויות העוברות על אחרים.