מול המלל הגבוה, שמלווה את בריחותינו מלבנון, מעזה ומחבל קטיף, אין מנהיגי ישראל וגנרליה מפסיקים למצמץ כאשר הם נדרשים לעמידה איתנה ונחושה מול הטרור.
דברים רמים היה הקו מול פת"ח לפני מלחמת ששת הימים. "הפנקס פתוח והיד רושמת", אמר לוי אשכול, ראש הממשלה, כשפוצצו מחבלים בית ברוממה בירושלים.
ומאז נכתבו הרבה פנקסים, ואמינות ישראל נשחקה עד דק. וכדי להרבות כלימה וקֶלס – ברחנו בבהלה מכל זירה אפשרית (לבנון, עזה וגוש קטיף), כדי להראות למחבלים ולשולחיהם, שישראל אינה מתכוונת להגן על עצמה, אלא רק לפטפט את עצמה לדעת.
ומחול השדים נשבר רק כשכלו כל הקצים – למשל, אחרי פיגוע ליל הסדר המלון 'פארק' בנתניה, שהביא לפעולה הנכונה, שהתעכבה שנים רבות: מבצע חומת מגן. ומאז, יחסית, שקטו יהודה ושומרון.
לעומת זאת, הפסקת-האש בדרום מבטיחה את המודל החמא"סי של הודנה – הפסקת-אש עד שהמוסלמים יצברו די כוח להכות את יריביהם. כלומר, 'עמוד ענן 2', או כל המצאה אחרת של המחשב הצבאי, ודאי. השאלות היחידות הנן מתי, איפה ואיך?
ממשלת ישראל מצמצה, וחמא"ס חוגג – ואפילו מעז להפר (בגיבוי מצרי?) את הפסקת-האש, שהושגה על-ידי המתווכים הלא-הוגנים ממצרים. ממש כמו הזזת הטילים המצריים אחרי הפסקת-האש במלחמת ההתשה, שהייתה הצעד הראשון לקראת מלחמת יום הכיפורים.
ממשלת ישראל מצמצה, ולא העריכה נכונה את חוסן העורף – לא בבועה התל אביבית, אלא באזור חוטף-עזה – שבעזרתו היה עליה לסיים את הסיוט אחת ולתמיד.
כל בעל גינה יודע שהמאבק בעשבי-בר הנו אין-סופי. מכה חזקה של חומרי הדברה (שלפעמים עלותה גבוהה) אינה מסיימת אותו, אלא רק מאריכה את תקופת השקט של בעל הגינה.
האם לשקט, שהושג לכאורה בהסכם הפסקת-האש עם חמא"ס, התכוון זאב ז'בוטינסקי, כשכתב, "כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ / הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ"?!