דיפלומט ואנליטיקן רוכבים על פיל

ישראל יצאה למבצע צבאי והפעילה כוח עצום אך ממוקד ומידתי. בלוגרים מרחבי העולם הערבי, כולל במצרים עצמה, שיבחו את ישראל ואף היו שכינו אותה "רחומה וחנונה", לאחר שהשוו את כמות ההרוגים בסוריה לכמות ההרוגים בעזה על-פי שמונת ימי הלוחמה. עד כאן חלקה של ישראל בעובדות. וכאן בדיוק היה אמור חלקה להסתיים. מכה צבאית מול עזה נטו. בלי הפיאסקו המדיני. אולם, זהו טבעם של פוליטיקאים, שמסביב לכל כישלון הם מסוגלים לייצר עננה של הצלחה. ואם כולם טוענים לניצחון, אז למי אפשר להאמין? ישנן תיאוריות קונספירטיביות למכביר בנוגע למבצע "עמוד ענן". חלקן אמינות יותר ונתמכות בעובדות, וחלקן מופרכות ומרחפות באוויר. ביסוס האמת מתחיל מבירור העובדות. והרי הן לפניכם. מצרים וטורקיה ארדואן ומורסי קפצו על העגלה כמוצאי שלל רב. כל אחד וסיבותיו שלו. ארדואן לא מחמיץ שום הזדמנות לרכוב על גלי הפופולריות בעולם הערבי, ולא רק בעניין ישראל (בה יש לו עניין אישי מאז בעט בו שלטון הליכוד-ביתנו). ואם ההזדמנות הזו רוכבת על מכות לנתניהו-ליברמן, הרי היא בבחינת גורמה קולינרי עבורו. והרי גם לאסד הוא עשה חיים קשים כדי לזכות בשרשרת הפופולריות החשובה לו כל-כך. היחס של ארדואן לכבוד העצמי מזכיר ביטויים ההופכים אותו לדמות גרוטסקית, כמו "my precious". ארדואן הצטווה לגבות את מורסי ולהתערב רק כאשר יתבקש לכך. הוא לא התבקש, ולכן לא התערב. ארדואן זכה בתמונה מתוקשרת לצרכים פוליטיים-דיפלומטיים. במקביל, סגר ארדואן את העסקה למכירת מזל"טים למצרים, ומיד חזר לפינת הקפה הטורקי בשקט מופתי. לעומתו, מורסי קיבל הוראה לרסן את החמאס, בזמן שקלינטון ניהלה את נתניהו. מורסי מצידו, ראה באירוע הזה הזדמנות פז לשחק את המוסלמי הסוני הגדול של העולם הערבי, במגרש הבינלאומי (תפקיד עליו הוא מתחרה מול ארדואן). הטרויקה של נתניהו-ליברמן-ברק, סיפקה למורסי את האפשרות להעמיד עצמו כגורם מתווך בין העזתים (שהוא לא מחבב מדי, אך מחויב להם מתוקף הקשר עם האחים המוסלמים), לבין ישראל (שאותה הוא מחבב עוד פחות, גם בלי קשר לאמירה המטופשת של ליברמן על הפצצת סכר אסואן). כל משבר בין עם ישראל הוא הזדמנות פז עבור שני אלה לטפס למעלה בסולם הדיפלומטי העולמי. הפיאסקו המדיני סיפק לארדואן ומורסי כרטיס למחלקה הראשונה של הלובי הדיפלומטי. ארה"ב אם ברק אובמה הוא איש נוקם ונוטר, אז הוא יודע לשחק מצוין את האדם שאינו נוקם ונוטר. אובמה הבין מהר מאוד לאן נושבת הרוח של הענן הזה, וקשר את הענן לעמוד במהירות הברק. בפומבי הוא תמך בזכותה של ישראל להגן על עצמה (והוסיף שהוא מעדיף שלא יהיה מבצע קרקעי). בפומביות המוגבלת יותר (של שתי אפרכסות טלפון), הוא הודיע לנתניהו שלא יהיה מבצע קרקעי. וכדי לוודא שנתניהו לא מערים עליו ומסבך את המצב, שיגר אובמה את גברת קלינטון למזרח התיכון, ורקם בעצמו כל העסקה בהתאם לאינטרס האמריקני. האינטרס האמריקני מחייב שישראל תהיה מוחלשת במזרח התיכון (לא חלשה, מוחלשת), על-מנת שארה"ב תוכל להרכיב קואליציה סונית מתונה, לצורך ההתמודדות עם האיום השיעי. כמיטב המסורת האמריקנית, תמיד נלחמים בשטן הגדול ודואגים שיהיה שטן קטן יותר, התלוי בארה"ב ובחסדיה, על-מנת להחליף את השטן הגדול בשטן קטן וצייתן. האחים המוסלמים הם הכוכבים התורנים של הפוליטיקה הזו. נתניהו, שממילא לא זוכה לחיבה מן הממשל, קיבל הנחיות ופעל על פיהן. הוא מבין את כללי המשחק ויודע את מקומו. אילולא היה זה נתניהו, ראש ממשלה אחר היה מסוגל לנווט מול נשיא ארה"ב ולנהל מו"מ על צרכי הביטחון והמדינאות של ישראל. לנתניהו אין את המעמד הזה. הוא שחק אותו במו ידיו עם רומני ואדלסון, והחמיר את המצב כאשר התיישב מול אובמה ונתן לו הרצאות על ניהול, על מדינאות, על פיזיקה אטומית ועל מנהיגות. החמאס החמאס "הופתע" מעצם החיסול של אחמד ג'עברי. אף נציג של ממשלת ישראל (רשמי או בלתי רשמי) לא טרח להכחיש או להתייחס לטענה שלפיה ג'עברי היה בקשר עקיף עם שלטונות ישראל, וכאשר "סוכל", היה בכיסו נייר עמדה שהיווה בסיס להבנות בין ישראל חמאס בנוגע להפסקת אש ארוכת-טווח. בהיעדר הכחשה כזו, ובעוד המקור למידע אמין מאוד והוא היה אחד מאדריכלי השחרור של גלעד שליט, ניתן לקבוע כי ג'עברי עמד לחצות את הקווים שאותם חצה יצחק רבין. "הסיכול" של ג'עברי בידי צה"ל, סייע לאיסמעיל הנייה וחאלד משעל לשמור על ההגה המדיני של החמאס, וסייע לנתניהו-ברק-ליברמן לשמור על ההגה של ישראל. עסקה משתלמת לשני הצדדים. הציבור, משני הצדדים, יאהב את "הסיכול". בצד העזתי יהיה בכך כדי לחזק את תחושת הזיקפה הלאומית וג'עברי יזכה לממש את הזיקפה הזו עם 72 בתולות, בעוד שבצד הישראלי תתחזק התפיסה שחייבים דמויות ביטחוניות ליד ההגה. אין להתפלא על כך שהעסקה הזו הובילה לכך שהחמאס זכה בכרטיס "מחלקה ראשונה" לכניסה למועדון הדיפלומטיה הבינלאומית. אם נתניהו-ברק-ליברמן לא חזו את הכניסה הזו, הרי הם חבורת טיפשים. ואם חזו אותה - הם חבורת מנוולים. כך או אחרת, החמאס שודרג הרבה מעבר למחלקת "עסקים". טיל אחד על ג'יפ צה"ל זיכה את החמאס במעמד המועדף על הזירה הדיפלומטית העולמית. מחמוד עבאס יצא טמבל המחויב לתהליך השלום ומסרב להפעיל טרור. הגמול שקיבל מחמוד עבאס על נאמנותו לתהליך השלום היה מדי-דיילת ואת שורת המחץ "קפה או תה"? ישראל ממשלת ישראל בראשות נתניהו-ליברמן-ברק חיפשה את הקרב הזה כבר הרבה זמן. ההסלמה בדרום לא החלה ערב המבצע. הסטטיסטיקה של הירי מצביעה על הסלמה מתגברת שנמשכת כבר חודשים רבים. הביקורת הישירה של נתניהו וליברמן על תפקודה של ממשלת אולמרט הונחה בצד החל מן הרגע בו קיבלו את הגה השלטון. ערב הבחירות בישראל, ולא שנייה אחת לפני-כן, החליטה הטרויקה על מכה צבאית מול החמאס בהתאם ל"בנק" המטרות הישראלי. נתניהו מקפיד מאוד להתהדר בתדמיתו כאדם בעל יכולות בזירה הדיפלומטית הבינלאומית. אהוד ברק מקפיד מאוד על תדמיתו כאנליטיקן מזהיר וכאסטרטג מבריק. ליברמן מקפיד מאוד על התדמית של הפיל בחנות החרסינה. הפארסה הקולוסאלית הזו התחילה כמו בדיחה טובה: "דיפלומט ואנליטיקן רוכבים על גבו של פיל...". במקום לתת מכה צבאית חזקה, המלווה בהכרזה על "חדל-אש" מצד צה"ל, וקביעה של "חלון הזדמנויות לארגוני הטרור" (במסגרתו תדעך האש ותשקוט), הלכה הטרויקה והסתבכה מרגע לדודלי. הקריאות מסביב "לשלב דיפלומטיה" הכניסו את הפיל ללחץ, וכל צעד נוסף ריסק עוד יותר את מעמדה של ישראל בחנות החרסינה הדיפלומטית, עד שארדואן ומורסי נראו לפתע לאמריקנים כגורם של יציבות במזרח התיכון. לחמאס נשאר רק להתמקם בקופה הרושמת, ולהדפיס את החשבון שישראל תשלם עבור הבדיחה הזו. ליברמן הצליח. בטיסה של Airforce 1, הדיפלומטיה הישראלית טסה "קרגו", ואילו מורסי, ארדואן וחאלד משעל טסו במחלקה הראשונה. אבו-מאזן הינדס על נעלי עקב והגיש קפה ותה, ובחדר עפו בדיחות על "דיפלומט ואנליטיקן רכבו על פיל...". מזל שלנו שהטיסה הזו הייתה לעזה ולא לטהרן.