ההיסטוריה בדרך כלל לא חוזרת על עצמה אבל אם היא עושה זאת היא עשויה להחליף את התפקידים של גיבוריה במהלך השנים. ב-29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של האו"ם על הקמת שתי מדינות, מדינה יהודית ומדינה פלשתינית. ישראל קיבלה את מפת החלוקה אף שהטריטוריה שלה יצאה מרוסקת. ההנהגה של ערביי ארץ ישראל ושל העולם הערבי סרבו לקבל את ההחלטה. ישראל קמה. כעת ב-29 בנובמבר 2012 כאשר כל העולם, כולל ישראל, לפחות בהבל פיה, מסכים שיש צורך בהקמת מדינה פלשתינית לצד ישראל, מי שמנסה לטרפד את המהלך, בפועל, היא ממשלת ישראל.
בשנת 1947 הכוח הצבאי עמד לצדם של הערבים, אבל הם התמודדו מול יישוב נחוש שעמד בסבל ובקרבנות אדם וניצח במערכה על הקמת המדינה. בשנת 2012 הכוח הצבאי הוא שלנו, אך אנו עומדים בפני עם פלשתיני נחוש , וחרף סבלו ומצוקותיו לא נוכל להכריע אותו בכוח.
ככל שנגביר את הלחץ על מדינות המערב לסרב לפנייה הפלשתינית לאו"ם לשדרוג מעמדה של רשות הפלשתינית, כך הכישלון שלנו יהיה צורב יותר. בשקלול של עמדת המערב תעמוד בין היתר תמיכתו השקטה בפעולות ישראל בעזה. שכן בצד המקל, העולם רוצה לראות גזר בייחוד כאשר מדובר במתן הגזר ל"טובים" ברשות הפלשתינית אשר עד כה מנעו אינתיפאדה ופגיעות בישראל, מול "הרעים" שהפגיזו אותה בטילי פאג'ר. זה אמור ביתר שאת לגבי העמדה החד-משמעית של ארה"ב ובראשה הנשיא אובמה. אם ישראל לא תדע "לאזן" את המציאות הפוליטית בכך שתמנף את ההישגים הביטחוניים בהליכה לקראת הפלשתינים - "עמוד ענן" עלול להפך ל"עמוד אש" שיחרוך אותנו.
האיומים הישראלים בחנק כלכלי של הרשות הם איומי סרק. העולם וגם העם בישראל לא יקבלו זאת. גם המשק הישראלי יינזק קשות. מימוש האיום יפעל כבומרנג. זה לא עבד בעבר וזה לא יעבוד בעתיד. הממשלה אף מאיימת בביטול
הסכם אוסלו דבר המעורר גיחוך שכן כמה פעמים צריך לעשות וידוא הריגה. וכי עד כה הממשלה הזאת לא עשתה הכול כדי לחסל את ההסכם המסכן הזה? היא אומנם טוענת שגם הפלשתינים לא נהגו בהתאם. גם הם ירו בפסנתרן. זה נכון. אז מה קורה במערכה האחרונה כאשר האקדח כבר ירה כמה וכמה פעמים במערכות הראשונות? אפשר ותהיה הפתעה. ישליכו אותו - אינשאללה. מאידך, האם ישראל מילאה אחרי ההסכמים או החלטות האו"ם ובראשם 242 שדורשת פינוי השטחים, או החלטה 338 בעקבות מלחמת יום הכיפורים? האם היא מילאה אחר הסכמים והבנות אחרות בינלאומיות ודו לאומית שהושגו על-ידי ממשלות קודמות?
הצעד הפלשתיני הוא בשלב זה סמלי. אפשר מאוד ובעקבות לחץ אמריקני, הם יסתפקו בהעלאת הנושא, מבלי לבקש בפועל את השדרוג עכשיו. הם זהירים. הפלשתינים למדו, בין היתר מן התנועה הציונית, כיצד עושים מהלכים דיפלומטיים מחוכמים. אני לא מסכים עם הפרשנים שאומרים שזה הכדור האחרון באקדח הפלשתיני. גם אם זה נכון, מי אומר שאי-אפשר להשיג עוד כדורים, ובייחוד מצד עולם שאוהד את העמדה הפלשתינית, גם אם הוא לא מקבל את כל מהלכיה. הצעד הפלשתיני הוא סמלי. הפלשתינים רוצים לגיטימציה, ואבו מאזן מבקש להוכיח לעולם שהוא רוצה לבסס את הלגיטימיות הזאת שלא בפיגועים. העולם, כולל העולם הערבי, למעט אירן, מקבל זאת. סביר להניח כי בשיחה בין שרת החוץ
הילרי קלינטון לבין אבו מאזן ביום רביעי בבוקר נושא זה נידון.
יתרה מזאת. אם אכן הפלשתינים למדו מן התנועה הציונית, הרי בשלב מסוים גם ההנהגה של היישוב הפסיקה את ההבלגה, וההגנה והפלמ"ח עשו את שלהם (אצ"ל ולח"י עשו זאת כל הזמן). יש להביא בחשבון שאם הפלשתינים לא ישיגו את המינימום בדרכים פוליטיות, יחזרו לאינתיפאדה. לא יהיה להם מה להפסיד, ותהיה "הרמוניה" בין עזה לבין שאר השטחים. סימנים ראשונים ראינו בהפגנות התמיכה ברמאללה בתושבי עזה ובאירועי אלימות אשר שיאם הגיע בינתיים בפיצוץ האוטובוס בלב תל אביב. מבחינה פוליטית עזה לא חלמה על עלייה לרגל של כל המי ומי בעולם הערבי אל ממשל החמאס, ושל הטורקים גם כן. במקרה זה לא עזה תתקרב לרמאללה אלא להפך. לא אבו מאזן יעמוד בראש הרשות, אם היא בכלל תחזיק מעמד.
ההיסטוריה, כאמור, לא חוזרת על עצמה, אך בניואנסים יש מערכות שמופיעות שוב. כמי שעקב בשעתו מקרוב אחר הדיונים באו"ם בנושא הישראלי פלשתיני, ועוקב אחר הנעשה במסגרת התחומים האקדמיים שלי, הגעתי למסקנה כי קיים איזה ריטואל במאבק בינינו לבין שכנינו בזירה הפוליטית הבינלאומית. ההצלחות שלנו, החל בהחלטת 1947 ועד לתקופת ההמתנה, במלחמת ששת הימים, נבעו לא כל כך ממעשים שלנו כמו ממחדלים של הצד השני או משגיאותיו. אנו במשך 20 שנה היינו סמוכים אל שולחן ההבלים שלהם. מאז הם סומכים עלינו שאנו נעשה את הצעדים האוויליים. הם לא צריכים לעשות דבר מלבד לאפשר לממשלה הזאת לנהוג כדרכה.
מאז מלחמת ששת הימים היו שני מדינאים שביצעו מעשים. מנחם בגין שעשה שלום עם מצרים, אך השאיר מאחוריו פצצה מתקתקת של שטחי יש"ע, ו
יצחק רבין שרצה לפרק את אותה פצצה ויחד אתה את הכיבוש - ולהקים גדר בין שכנים שהיא מרכיב חשוב לשכנות טובה, אם כי לא בשל טובת השכן, אלא בשל טובתנו שלנו.
הזמן במקרה זה לא עושה את שלו. אנו מבזבזים אותו. הפלשתינים משתמשים בו. כיבוש האוכלוסיה לא היה אף פעם יין שמשתבח עם הזמן, אלא מתסיס, ובסוף, אם לא יסירו את המכסה הוא יתפוצץ על פנינו. על ראש ממשלתנו שמופיע, כהיסטוריוסוף, אפשר ליישם את האמירה ההגליאנית ש"ההיסטוריה מלמדת אותנו שהיא לא מלמדת אותנו דבר". אם כי יש להודות כי הוא ושריו הקרובים בצמרת נהגו בצדק בהפעלת "עמוד ענן" ובתבונה בסיומו. בכך נמדדת מנהיגות. זאת גם אם בשורות הקדמיות בליכוד וגם בעורף יש "גיבורים" שצועקים לניצחון מוחלט, חרף העובדה שאין "זבנגים וגמרנו". זה אמר גם לגבי חלק מן הברבשנים. גם הם לא למדו שאין ניצחון מוחלט, ודאי שלו בזירה שלנו.
בסיכומו של דבר, ההיסטוריה הלעגנית תוסיף עוד פרדוקס אחד. אנו, שכל כך הרבה מדברים על מדינה יהודית ודורשים מן הפלשתינים להכיר בה בתור שכזאת, אך עושים את הכל שבסופו של דבר היא תהפך לדו-לאומית, נהיה עדים לכך שמי שפועל שהמדינה תהיה מדינה יהודית, בפועל, הוא אבו מאזן.